כולם.
כולם מדברים.
כולם מדברים עליי.
"יצירתית משהו", "יפהפיה אמיתית", "כל כך הרבה פוטנציאל".
מדברים ומדברים והם לא מכירים אותי בכלל.

יום אחד התחלתי להאמין בדיבורים של האנשים המדברים.
האמנתי שאני יצירתית וכישרונית. כשהצגתי עבודה או שיר ציפיתי
למחיאות כפיים רמות וקריאות הדרן.
האמנתי שאני יפה עם גוף מושלם, שכל אחד שארצה יפול לרגליי.
האמנתי שיש לי פוטנציאל, אבל...

טעיתי, בדיוק כמו האנשים המדברים.
האמת היא שאני בכלל חסרת כישרון לחלוטין, אני מכוערת עם גוף של
פרה בהריון, ואין לי פוטנציאל.
אבל אני עדיין מנסה להאמין, מקווה שיש אמת בדברי ההבלים.

כולם מדברים ולי כבר לא אכפת,
הם אמרו "שמאלנית מסריחה", "פריקית מפגרת", "ילדה קטנה
וטיפשה", "מיוסרת", "דיכאונית".
כבר הפסקתי להאמין לאנשים מזמן.

כולם מדברים ומדברים, וזה נשמע כמו "בלה-בלה-בלה-בלה" אחד
ארוך.
ורק אני שותקת, והדמעות מדברות במקומי, נופלות מטה מטה ללא
שליטה, ומבחינתי זה בסדר, כי האנשים המדברים לא מתבוננים, הם
רק מדברים.