מוקדש לכרמל- על שתמיד היית שם.
----------------------------------------------------------------------------------------
דברים שרציתי לומר

היום אימא שלי התעצבנה וזרקה עליי שלושה כיסאות ומראת קיר קטנה
אחת, חדשה. המראה התנפצה ממש לידי אבל לא פגעה לי לעומת כיסא
אחד שהלם ברגליי ובבטני. היא לא ציפתה להתייפחות כלשהי ולבכי,
אני הייתי רגילה. הייתי חזקה. פטר לעומת זאת התחיל לבכות. אתם
יכולים לשאול למה לילד קטן בן שנתיים בדירה עלובה בפתח תקווה
קוראים פטר. כן, אתם יכולים לשאול, ואני אענה לכם, אני ילדה
טובה. אז תגידו קצת לאימא, טוב?
בעצם, קוראים לו יואב שזה שם רגיל לכל דבר. אימא תמיד אהבה את
השם הזה ובעיניים חולמניות ובתנועות ידיים עדינות למדיי הייתה
מספרת לנו על החבר שלה מהתיכון שקראו לו יואב. והיו לו שיערות
בלונדיניות ארוכות כי ככה הייתה האפנה, שיערות ארוכות ויפות,
בהירות ועיניו כחולות ממש כמו הים.  אבל ליואב הבן שלה, היה
שיער שחור מתולתל שאף פעם לא הסתדר ולא היו לו עיניים כחולות
בכלל וזה תמיד העציב אותה שכאשר סיימה את הסיפור על יואב
מהתיכון והביטה ביואב שלה. אז היא הייתה נאנחת והוא היה שואל
אותי למה היא עצובה פתאום, הייתי משקרת ואומרת לו שאני לא
יודעת כדי שלא יעלב, הוא היה די רגיש, אתם מבינים?
הוא רצה שאקרא לו ככה בגלל ספר שמצאתי בחדר שבעליית הגג הרקובה
והמלוכלכת. פעם היה שם נקי והכל אבל אז אימא אמרה שהיא עייפה
מידי ולא ניקתה שם יותר. הספר היה די מכוער ודהוי. קראו לו
"פטר והזאב" ומרוב שהוא היה דהוי בקושי היו תמונות, בקושי היה
אפשר לקרוא משהו, חצי מזה לא הבנתי אבל יואב אהב את הסיפור
מאוד, בייחוד את פטר. אז הצעתי לו שיקראו לו ככה, הוא נורא
שמח. חוצמזה חשבתי שככה אימא לא תהיה עצובה יותר שליואב שלה
אין עיניים כחולות ושיער בלונדיני הרי שבכלל לא יקראו לו יואב.
עכשיו קוראים לו פטר.

היא קוראת לי לעזור לה לתלות כביסה באמבטייה, יש שם חבל ארוך
שכמעט נופל ועליו היא שמה את כל הבגדים של כולם. שלי, של פטר,
שלה ושל אבא. למרות שהוא כמעט לא כאן. היא מסתכלת על הרגליים
שלי לראות אם נפצעתי מהכיסאות שהיא זרקה עליי בגלל שהפלתי כוס.
זאת אפילו לא הייתה כוס זכוכית אלא פלסטיק וכמעט לא היה בה
כלום חוץ מכמה טיפות של מים. זה לא היה פייר. היא הייתה בטח
שוב עצבנית שאבא לא יגיע גם היום לארוחת ערב. אני עוזרת לה
בשקט, בקושי מביטה בה. היא פולטת פתאום: "את יודעת, אני
מצטערת". ואז באות הדמעות משום מקום, ואני בכלל הרי לא
התכוונתי לבכות ואני פותחת את הפה לומר משהו כמו: "אבל את הרי
תמיד מצטערת. ולא קורה כלום. למה?" אבל אני סוגרת את הפה
ונועצת בה עיניים. "לך כן יש עיניים כחולות" היא מחייכת "יש לך
עיניים יפות כל כך כמו שלו". ואני מסיתה ממנה מבט, היא תמיד
מזכירה אותו ובכלל לא אכפת לי שיש לו עיניים כחולות כמו ים
ושיער בלונדיני ארוך. האם הוא חשוב יותר ממני אימא? אני שואלת
בלב, הוא יותר חשוב? ועדיין אותו החיוך נסוך על פנייה בשקט
כזה, ברוגע ואני עוזרת לה לתלות כביסה.

אני בת אחת עשרה וחצי, אימא שלי אומרת שאני כבר לא תינוקת.
שאני לא יכולה להתבטל ולקרוא ספר או ללכת עם חברים לטייל. אין
לי הרבה חברים בכיתה, רק מעט, לפחות יש לי עם מי לדבר בהפסקות,
מעבר לזה, אימא לא מרשה. חוץ מהסיפור של תום. תום, זה שם נהדר.
תום תום תום. אני יכולה להגיד את השם הזה שעה ולא להתעייף
ולחייך עוד ועוד. הוא גר מאוד קרוב אלינו וכשנהייה מאוחר ואימא
הולכת להתקלח שעה ארוכה אני הולכת אליו ויש לנו מקום מפגש בקצה
הרחוב, ליד הספסל הירוק. ויש לו עיניים גדולות ומבט חייכני
תמיד כי הכל טוב אצלו. ההורים שלו מיליונרים ותמיד יש לו מלא
כסף לקנות לכולם כל מיני דברים, היום הוא קנה לי גלידה.
וגלידה, זה הדבר הכי טעים בשבילי בעולם. וכשאנחנו יושבים על
הספסל ואוכלים גלידה הכל נהייה פתאום טוב ולא נורא שאבא כמעט
לא נמצא ואמא מתעצבנת מהר מידי. רק עצוב לי קצת בלב בגלל פטר
שנשאר לבד בבית מחבק את הדובי שלו במיטה והכל חשוך כזה כי אימא
מכריחה אותו לישון עם החושך כדי לא לבזבז כסף, "גם ככה אתה
עוצם עיניים"  הייתה מתרעמת כשהיה מתרפק על ידה הימנית. אבל אז
תום היה אומר לי שהגלידה נוזלת לי על הג'ינס כי אני שקועה מידי
במחשבות. חייכתי אליו וליקקתי את הגלידה והכל נשכח שוב פתאום
והכל נהדר ונפלא ומושלם ו. הייתי בת 11 וחצי אבל כבר אז ידעתי
שהכל זמני. הכל זמני.

בהפסקה המורה זימנה אותי לחדר המורים ודיברנו קצת בצד. היא
גערה בי שהציונים שלי מתחילים להדרדר ואני רק הנהנתי. כל היום
הייתי עצובה כי תמיד רציתי ציונים נורא טובים ואז יהיה לי המון
כסף כמו שכולם אומרים ואני אקנה לנו דירה נורמלית ויואב תמיד
יוכל לישון עם אור ולא יהיה לו מפחיד ועצוב. אבל לא היה לי זמן
להכין שיעורי בית בכלל לאחרונה או להתכונן למבחנים בגלל כל
העבודה בבית כי אבא בכלל לא בא כבר חודשיים וחצי (אני תמיד
רושמת בלוח) ואת הלילות הייתי משאירה לספסל עם תום.

כשחזרתי הבייתה אימא בדיוק צעקה על יואב שליכלך את הרצפה עם
הנעליים שלו בחול. כדי שתפסיק התנדבתי לנקות את זה. ואני לא
ממש טובה בזה והכל נשפך לכל כיוון אפשרי ככה שזה לקח די הרבה
זמן. בלילה יואב התחנן בפניי שלא אלך. העיניים שלו היו מבריקות
מבכי והוא טילטל את ידי. בסוף הסכמתי לקחת אותו איתי, הוא בטח
יאהב את הגלידה, חשבתי ומגיע גם לו להיות קצת מאושר. אז אמרתי
לאימא שפלטה בזעף "תלכו. תעופו כבר מהעיניים שלי". חיכינו על
הספסל הירוק לתום וכשהוא הגיע עם מכנסיים וחולצה חדשים
ומגוהצים בקפידה הוא נעץ בפטר מבט חשדני שגרם לו לרעד, יכולתי
להרגיש הרי אחזתי בידו. הרגעים שאחריי היו נוראים. תום, בעיניי
היה אהבה אמיתית ואותה אהבה, אותו האדם המקסים שהכרתי שיכולתי
להגות את שמו מאתיים פעם כמו מנגינה ולחייך, הוא, תום שלי פתח
את הפה שלו והתחיל לומר "מי זה הילד המלוכלך הזה? מה פתאום הוא
כאן?". השפלתי את המבט, התביישתי כל כך. ולא בגלל אח שלי. פטר
הוא בשבילי הוא האח הכי טוב שקיים גם הוא קצת מלוכלך וגם אם
אין לו בגדים מגוהצים יפים וחדשים. התביישתי בגלל תום שחשבתי
אותו כחבר שלי. וזה החבר שלי? חשבתי בכאב. "זה אח שלי" פלטתי.
הוא אפילו לא התנצל, הוא תקע את הידיים שלו בכיסים של המכנס
המושלם שלו ואמר "אז תסבירי לי למה הוא נדחף לנו בין הרגליים
כמו קרצייה?". קמתי אז. לקחתי את היד הרטובה של פטר בה ניגב את
הדמעות אחרי שזה, תום, קילל אותו בבוטות והלכנו משם. כשהלכנו
לישון, בחושך הזה, המוחלט, כבשתי את הפנים שלי בכר והוצאתי את
כל הדמעות שהיו לי בגרון, כשהכל פסק קמתי לקחת קצת חלב ואז
ראיתי את אבא.

השתיקה הייתה ארוכה והיו לי כל כך הרבה דברים לומר. הרי זה היה
אבא שלי, ממש שם ולא ראיתי אותו הרבה, הרבה מידי. ומה עשית
אבא? ואיפה היית? ולמה לא כאן? איתנו? איתי, עם פטר.. עם אמא?
אנחנו לא חשובים לך יותר? ולמה אבא, למה?
ועמדתי שם והכל היה לי בגרון, ממש עמוק בפנים, רוצה לצאת, רוצה
דחיפה אבל השתיקה הציפה את הכל. והוא ניגש וחיבק את כתפיי,
חיבוק קר כל כך והביט בעיניי. ואז הוא הסיט את עינייו שלו
אחורנית. היישר לאימא. והייתה לה חולצה אדומה רחבה ועיניים
עייפות. והיא הביטה ונדמה שלא ראתה כלום. הוא עזב אותי באותו
המקום והלך אליה אבל היא התרחקה כמו מרוח רפאים. והוא שוב
התקרב והיא רק ברחה אחורנית, מתחילה לצרוח, שוברת דברים.
ודמעות, המון דמעות.

הדלת נפתחה בחריקה צורמנית. מבעד לדלת הבחנתי באישה עם עצמות
לחיים בולטות וגוף דק למדיי. היא לבשה חלוק לבן ועינייה אורו
לעומתי. בחיבוק היא פנתה אליי בידיים פשוטות לצדדים ואני, כבר
בת שלוש עשרה עמדתי ודמעות ירדו מעיניי. " אני לא יודעת למה
באתי בכלל, עבר המון זמן" מילמלתי. "הכי חשוב שבאת" אמרה כמעט
פחות חיוורת משמחה צעקה משהו לחברות שלה "בואו, בואו. הבת שלי
באה לבקר אותי. אני ידעתי שהיא תבוא!". הן התקרבו, אחת שמנה
מאוד עם קרחת והשנייה נמוכה מאוד עם כוויות ורודות בפנים
שהישוו לה מראה מכוער. רציתי לומר לה שנלך לפינה, קצת לבד,
שנדבר. הרי לא ראיתי אותה מאז פגעה בפטר. מאז קיבל את המכה
בראש ומשהו השתבש לו שם. לומר לה שמאז אני תמיד איתו, שלא
תדאג. אני יודעת שאהבה אותו, אני חייבת להאמין. וכל הזמן הזה
היו לה נקיפות מצפון והיא לא יכלה לישון אבל באותו הרגע היא
והחברות שלה נעצו בי מבטים מחויכים. גררו אותי לאחות שלהן
שבקושי הבינה עברית. סתם הסתובבנו כל היום בבית משוגעים המסריח
הזה ולא החלפתי איתה אפילו מילה. ניכר היה שהיא משתלבת יפה,
שטוב לה שאין לה מישהו לדאוג לו, כמו לנו.
ומי דואג לנו? אבא משתדל אבל רוב הזמן הוא תקוע במשרד. ואני
בבית חולים. אני בכלל גם לא לומדת ואני חושבת ששכחתי הכל.
פתאום הכל כל כך אבוד. והסערה הזאת שבתוכי, כל כך הרבה דברים
רציתי לומר ושתקתי. לומר לאימא שלי שנמאס לי מהשגעונות שלה
שאנחנו אוהבים אותה ולאבא שיהיה איתנו קצת ולתום שזה שיש לו
כסף לא מקנה לו את הזכות להסתכל על אח שלי מלמעלה ולעצמי..
שאני אפסיק לשתוק כבר כי אני לא יודעת כבר עד מתי עוד אחזיק
מעמד.