בערב קייצי ודביק יושבת מול הים ומנסה להבין איפה טעתה ומה
עשתה לא נכון...
מוקפת בחברים טובים, חברים ישנים, ומחכה.
יודעת שהוא יגיע, כמה דקות וגם הוא יהיה פה, ואז מה? מה
להגיד?
לחייך ולשחק אותה כאילו לא קרה כלום? לשתוק ולהתעלם? לבקש
סליחה? ובעצם על מה היא צריכה לבקש סליחה?!
על דברים שלא עשתה? על מילים שלא אמרה?
על הדמעות שנשפכו בלי סיבה?

מרחוק היא רואה דמות כהה, גבוהה ורזה, זה הוא.
אותה הליכה מצחיקה, אותה תסרוקת משונה, זה הוא.
הוא שהרטיט את לבה,
הוא שגרם לה שמחה,
הוא ששבר שוב את כל רסיסי לבה...

הוא מתקרב, היא מזהה את אותה החולצה, זאת שמחמיאה לו בדיוק
במקומות הנכונים, הלב דופק.

הוא צועד לעברה, היא קופאת. גלגלי המוח רצים, מה עכשיו? מה
עושים???
הוא מחייך את אותו החיוך המצחיק, מסתכל עליה בפליאה.
"גם את פה...?"
"כן..." היא עונה, הלב בועט.

הוא מסתובב לרגעים וחוזר, מבקש לגנוב אותה מכמה חברים.
היא המומה, לא יודעת איך להגיב, מתחילה לנוע לכיוונו. בראש כבר
רצות מחשבות על איך יחמיא על הלבוש, יחייך ויספר כמה התגעגע,
איך יפתיע ואולי לא, ויספר איך עזב אותה, את אותה כוסית
דקיקה.
עיניה הירוקות תקועות ברצפה.

הוא שואל לשלומה, היא מחזירה במהירות תשובה.
הוא מתחיל לדבר על אותה בחורה, מסביר איך לא נעים לה לבוא
למפגשים וכיצד היא מרגישה כאילו היא לא קשורה בין כל האנשים.
היא מסתכלת עליו בעיניים, תוהה, מנסה להבין לאן חותרת הסירה.
הוא ממשיך ומבקש שכשתגיע היא תארח לה חברה, תשתדל להכיר לה את
האנשים, שלא תרגיש בודדה.
היא שבורה, בפנים הכל מתרסק אך מבחוץ היא לא מגיבה.
לשניות הוא שותק והיא מנסה לעכל את מה ששמעה, חושבת שאולי זאת
עוד דרך להתנקם בה על אהבתה.
הוא מוודא שהיא בסדר עם זה והיא מחייכת את אותו חיוך נואש,
אומרת שכשתגיע תשתדל לעשות את מיטב יכולתה, הלב מתרסק.
הוא מחייך, אומר תודה ומתרחק. היא נשארת במקומה, מרגישה איך כל
חלקי גופה נופלים לרצפה.
מתקרבים אליה, שואלים מה רצה, היא אומרת "עזבו..."
וממשיכה בשיחה.

הדקיקה מגיעה, הם מתבודדים לדקות ארוכות והיא משתדלת לא להפנות
את מבטה.
מראה עניין בשיחה בין החבר'ה אך מבפנים חושבת על משהו אחר.
מה הוא אומר לה עכשיו? על מה הם מדברים? אולי הוא מבין שעליהם
להיות רק ידידים?
הם מתקרבים, החברים מתחילים לצחקק, מחליפים מבטים.
היא מתרחקת מספר צעדים.
הוא מכיר ביניהן, היא לוחצת לה יד, מרגישה איך העסק נהיה
מאולץ.
הם שוב מתרחקים, מתיישבים על הדשא ומתנשקים, הלב מתפורר.

היא מעדיפה לא לשמוע, לא לראות איך עיניה הירוקות אט אט
מתמלאות דמעות.
מישהי מסבה את תשומת לבה לנושא השיחה, היא משתפת פעולה.
הם ממשיכים בשלהם והיא תוהה איך רצה שתשלב אותה בין כולם, האם
עשה זאת בכוונה או שאולי באמת רצה שתעזור?
היא שותקת, אכולת קנאה. נזכרת איך עברה בדיוק את אותו הסיפור
לפני שנה...

הדקיקה מתרחקת, בדרך שולחת עוד שלום אחרון, מסובבת עוד סיבוב
אחרון את הסכין החד.
הוא מחכה לרגעים ומתקרב, רומז שלא הייתה בסדר שלא דיברה איתה,
היא לא מופתעת.
מצדיקה את שמה בכך שאומרת שלא רצתה להפריע להם, הוא מבין.
הם מתיישבים.
הוא מתחיל לדבר על כך שלא בוטח בה, שהוא מרגיש כמו עוד ידיד
שלה, איך שבמשך שלושת החודשים שלהם הוא רב איתה מספיק בשביל
שנה, הוא אומר שהוא מפחד שהיא בוגדת בו, היא לא מופתעת אך לא
רוצה לנפץ לו את הבועה, לא עכשיו, לא כאן.
מקשיבה לקול הגלים והרוח, מחפשת את הדרך לעולם אחר...

הוא ממשיך לספר לה איך בכל פעם הוא סלח לה, איך לא היה מסוגל
לומר לה לא. היא מסבירה לו את הבעייתיות בדבר, הוא מבין אותה.
היא חושבת על אותו האחד שעברה איתו את אותו הדבר, כיצד עזב
אותה אחר כך לטובת אותה ידידה מדוברת, היא מפחדת שזה מה שיקרה
לו, היא לא רוצה לספר לו.
הם יושבים שם ככה עוד שעתיים לערך מחליפים חוויות, החברים
מצטרפים...

הגיע זמן ללכת, הוא מציע לקחת אותה, היא אינה מסרבת.
בדרך אל האוטו הדקיקה מתקשרת, הוא משכנע אותה לבוא אליו, ככל
הנראה לבלות את הלילה. לבסוף היא מסכימה ואומרת "אוהבת אותך",
הוא משיב "גם אני..." השיחה מתנתקת.

מתחילים לנסוע, הדרך מתארכת.
הוא מספר שאולי הדקיקה לא באמת מתכוונת, שהוא שוקל לנסות אותה
ולהגיד לה ללכת לראות אם תחזור ותשנה את הגישה או שתמצא לה
אחר. היא מגחכת, יודעת שאינו מסוגל.
היא שוב מתקשרת, ממלמלת משהו ומבקשת שיעבור לקחת אותה, שואלת
איפה הוא.
הוא אומר לה שהוא מוריד מישהו בדרך ויחזור, לא אומר לה עם מי,
היא מרגישה משונה.
אולי הוא מתבייש? אולי לא יודע מה לעשות עם עצמו ואיתה?
שותקת.
הוא שובר את הדממה בבדיחה מיושנת, היא צוחקת צחוק מאולץ.
מגיעים.

הוא עוצר את האוטו, הם נפרדים לשלום, היא מתרחקת כדי שלא יתקרב
לנשק את לחייה.
הוא קורא לה חמודה ואומר שמבטיח לדבר איתה מחר.

היא יוצאת מהאוטו, סוגרת את הדלת,
לוקחת נשימה עמוקה ונשברת...