המנעולים על הנעליים שלי משקשקים עם כל צעד שלי, הבאתי את
המשמעות האמיתית של המושג "לנעול נעליים" בעוד כל שאר העולם
משתמש בשרוכים וחושב שיש הגיון בללכת על חתיכות בד. ופתאום היא
מגיעה, יופי אלוהי, קרניים, בדיוק מה שחיפשתי. בדיוק מה שפחדתי
ממנו. חנות שטיחים, מעל - צו האופנה. אתמול הייתה שם רוחניות
בשקל ופסיכולוגיה בגרוש, על חוכמה בלירה אין מה לדבר. היום זה
כבר בית להרגשת עליונות חסרת הגיון, חוסר תחכום וצבע לשיער.
והעז מתחילה לדהור. בכל מקום פתאום נפרצים בורות בקרקע, ואני
חושב שאחרי שהכל מתפוצץ פה. מגדל המים זה הבניין הכי גבוה
בעולם. מטוס מתקרב ומבשר לי שמעכשיו אני כבר לא יכול לשתות מים
מהברז. העז מחייכת ברשעות ועוברת הלאה, שוברת ורומסת את מה
שהיא עוברת לידו, אני כבר לא אשאר אותו דבר, גם לא מישהו
שבמקרה נמצא כמה מאות קילומטרים
צפונה. הוא חשב עוד מלפני שהעז עברה לידו שהוא אלוהים, והוא לא
אחראי כמו שאלוהים אמור להיות. ובגלל זה הכל נראה ככה, העז
גרמה לאנשים להרוג אחד את השני בגללה, והיא המשיכה לה לחפש
משמעות בהודו. לה אין סיבה להרוג אנשים, היא פשוט עוברת בסביבה
וגורמת לכל הגיהנום להתפרץ.

אני שם לה יד על הכתף, ומסתכל במבט מרגיע. היא מחזירה לי מבט
שטני.
אני מעקם את פי בעדינות כלפי מעלה, מתרכז בשביל להראות חיוך
רגוע, ולא את מה שבאמת יש בתוכי, הרים של חוסר ידע, שלא נאמר -
פחד.
פיה נפתח מעט, באור הזה זה נראה כאילו יש לה ניבים.
אני מעביר יד בשיערי, היא מתחילה לפרוק את אצבעות ידה.
אני מוציא מכיסי את הפתרון לכל העסק הזה, מכוון אותו אליה,
וכמעט
משחרר צרחה של אימים, אני מתעשת, ושואל:

רוצה בוטנים?

אני מרגיש חנוק, צירוף מקרים מוזר גרם לנעליים שלי להיות מסביב
לצוואר. על מי אני עובד? היא לא אהבה בוטנים, וגם המנעולים
מסביב לקרסול שלי עצבנו אותה, והם מוצאים את דרכם מסביב
לצווארי, העז עברה גם בינינו, ועכשיו אפשר רק לקוות, שהיא לא
תעבור ליד מגדל המים.

אלוהים, אני צמא!