לא חלמתי, לא דימיתי,
לא שמעתי במטבח:
לעלות לדולומיטים -
כמו ללכת במהופך,

והלכנו. ויבינו
מטפסים ואוהבים,
איך הרווחנו את הווינו
רוסו של הערבים

בטראטוריות בעמק:
ברגליים, בריאות,
בזנב - קורבן של נמק
דרוויניסטי של מאות

מיליוני שנים - בעומק
המבט והזיעה,
פודרה של אבק, וסומק
מהשמש הגבוהה.

"ראה - פעמונית בסלע!"
"ראי - שיני דרקון נרגן!"
"תחכה לי!" "מחכה לך.
תנשמי מהאגן."

ובערוגות הקרח -
חודש יולי המתוק! -
איטלקים סמוקים כפרח,
גרמנים עם אלפנשטוק.

ואני עוצרת, זזה
ואומרת "גוטען טאג!"
וחושבת שבפאזה
הקודמת, בין הדג

מאגן הים הבלטי
לצלקת מסיביר -
מי חשב שכבר התחלתי
לטפס על הר כביר

בלבי, ושאגיע
אל האלפים בעצמי,
והעמק כגביע
יינתן לי - תטעמי?

ובזמן שבשר הסלע
עוד בוחן את כף רגלי
וחושב, "אני אראה לה
מהו סלע אצילי",

ואני נוטה קדימה,
משוכנעת כמו ציפור
שכוחות גופי יסכימו
ויגשימו בלי לספור

משאלות שתינתנה
על ידי קוסמים רוטנים -
צלב ורוח ואנטנה
ואנחנו הקטנים

כבר עומדים על חוד החיץ
בין הנזר לבריאה,
בין איטליה לשוויץ,
בין האתר לריאה,

בהתפעלות לאקונית,
בקצרת חלומית,
בקצה של שן דרקונית -
על פסגת הדולומיט.