נכבו לי העיניים. הניצוץ ההוא שהיה בהן, כך הם אומרים, נעלם.
וזה לא קרה סתם, הם אומרים. מאז שאבא מת, אני מסרב לחיות. זה
מה שהם טוענים. אולי יש בזה משהו. אולי באמת בעקבות אבא אני
הולך, אולי אני רוצה להיות כמוהו- מת, אבל אני לא מחצין את זה
כל-כך, הם לא יכולים לראות את זה. מה שהם רואים לא קשור ישירות
לאבא ולסופו, אלא לי, ולי בלבד.
   רחל אומרת לי שאני לא צריך לנסות להוכיח שום-דבר,
ושההתנהגות שלי מאז ההלוויה קצת מוגזמת, והיא כבר הבינה שזה
שלא הגעתי להלוויה לא אומר שלא כואב לי על אבא. מה שקרה אחרי
ההלוויה, הצעקות שלה ושל אחיותיי עלי, היו סתם בגלל הכאב, והן
לא באמת התכוונו למה שיצא מפיהן. וחוץ מזה, הנקודה הובנה,
וחלפה כבר שנה מאז המקרה. לא יעזור לי כלום, הן לא מבינות שזה
לא קשור אליו ובטח לא אליהן, העובדה שהשינוי בתפיסת החיים שלי
ובהתנהגותי התרחש בסמוך למות אבא היא כמעט מקרית. במוקדם או
במאוחר הייתי מגיע למסקנות האלה, אבא רק זירז את ההליכים. וזה
לא שאני טוען שלא הייתי בדיכאון בעקבות המקרה, בהחלט הייתי, לא
אכלתי, לא דיברתי, בקושי הבחנתי בקיומו של העולם. אהבתי את
אבא, וטבעי שאתעצב שהוא איננו, אך הן לא מצליחות להבדיל בין
דיכאון למציאות שהתחלפה. נכון גם שאני משקיע חלק נכבד מזמני
וממהותי לזכרו של אבא, אבל העצבות- היא פגה מזמן.
   הן ואשתי, שאת שמה אני כבר בקושי זוכר, הצליחו בסופו של
דבר לדחוף אותי במאמצים אדירים לפסיכולוג, הן החליטו שלבעיה
שלי יש קשר אליו. כנראה שהן באמת דאגו לי. אני לא רציתי ללכת,
אבל ההצקות שלהן לא פסקו כך שלא נותרה לי ברירה אחרת. הוא ישב
בצד השני של החדר, על כורסא שרופדה בכספי מסכנים כמותי שנדחפו
למשרדו, ונעץ בי מבט אבהי שהכעיס אותי נורא, כבר כמעט שנה
שלאיש אסור להביט בי כך. התפרצתי. זה גרם לאבחנות מופרזות של
הדוקטור: הפרעות, דיכאונות, מה לא. הוא והן עשו  יד אחת.
האישור שלו גרם להמולה שלמה במשפחה, הם עשו ועידות בסלון ביתי
בנוגע לבעיות שלי, כשאני בחדר השני נובר בחפציו של אבא. פעם
הייתי נדהם מהחוצפה, אבל כשזה קרה הם כל-כך לא עניינו אותי,
וכבר הייתי רגיל לעניין הזה. אבל אולי כדאי שאתחיל מההתחלה.
   ההתחלה הייתה בבוקר שבת חמה של יוני. באתי לבקר בביתו של
אבא, שחי לבד כבר חמש שנים, מיום שאמא, בת-זוגתו הרשמית אך לא
המעשית, הלכה לעולמה. באתי לבד. רינה והילדים נסעו לשבת חתן
בעיר אחרת, ואני הייתי אמור להצטרף מיד אחרי הביקור השבועי
החפוז אצל אבא. הדלת לא הייתה נעולה, אז נכנסתי. הכנתי לעצמי
כוס קפה חם תוך קריאות "אבא" שלא נענו, והלכתי לחדרו. הוא היה
שם. הכיפה השחורה, החסידית משהו, הייתה זרוקה מעוכה כתמיד בקצה
השני של החדר. אף-פעם לא הצלחתי להבין את תכליתה של הכיפה
הזאת. מחוץ לבית הוא לבש אותה באדיקות, כאיש מאמין, למרות שכל
קשר בינו לבין דתו לא היה קיים. וכל יום כשנכנס הביתה היה
מוריד אותה בהפגנתיות, כאילו תולש, מראשו, מועך אותה בכף ידו
ומשליך אותה רחוק ממנו ככל שכוחו התיר לו. הפעם הוא זרק אותה
לקצה השני של החדר, הרחק מהמיטה, לשם הוא הגיע. אז הוא נשכב
לנוח. הוא לא הספיק כנראה לעצום את עיניו, כי הוא שכב שם
בעיניים פקוחות ללא רוח חיים. זה היה ברור לחלוטין מיד עם
כניסתי לחדר, אך למרות זאת סירבתי להאמין. ניגשתי אל גופתו
וטלטלתי אותה בכל כוחי. יותר מעשר דקות עמדתי שם, כתפיו של אבא
בין ידיי, ואני משתולל. הוא, כמובן, לא הגיב. נעצתי את עיניי
בגופתו והתיישבתי לידו. ידיי אחזו בשמיכה ומעכו אותה. אבא היה
בן שבעים וחמש, לא צעיר במיוחד. הוא לא היה חולה, כך שמותו,
אפשר לומר, בא בהפתעה גמורה, אך למרות זאת לא הופתעתי. כבר
מזמן הוא מת. אמנם הוא הסתובב על רגליו, נשם ודיבר, אבל לא חי.
החשק לחיים עזב אותו מזמן, אינני יודע מתי בדיוק, אבל אני זוכר
שפעם, בעבר הרחוק, כשעוד הייתי ילד קטן, הוא היה איש אחר, מלא
רוח חיים, חייכני, פטפטן. בזיכרונות ממש ישנים אפשר אפילו
לראות אותו מחבק את אמא, מתנהג כאילו הם זוג, כאילו יש לו משהו
איתה. צריך היה להכיר את אבא, כדי להבין עד כמה זיכרון כזה הוא
מופרך, רחוק מהמציאות. הוא, הרי, לא אמר לאמא אפילו 'בוקר טוב'
יותר משלושים שנה. כל מה שהיה ביניהם היה אני, שלוש אחיותיי
והניהול השוטף של משק הבית, והוא דיבר איתה על אלה, ורק על
אלה. אך למרות כל אלה, מוכן אני להישבע שהזיכרון הזה של אבא
מחבק את אמא, אוהב את אמא, אינו פרי דמיוני. ועכשיו הוא מת
באמת, עם חותמת רשמית, שבאה מייד, של משרד הפנים.
   באמת שלא ידעתי איך אני אמור להתנהג. כשאמא מתה, זה היה
צפוי, אפילו ייחלנו לזה. היא התחילה לגסוס ולהתענות שנים רבות
לפני מותה, וכשהיא מתה סוף סוף, זו הייתה הקלה עצומה לכולנו.
חוץ ממנה לא מת לי איש מעולם, סבא מת כשהייתי ילד, ולכן זה לא
ממש נחשב, ואני לא הצלחתי להיזכר בתגובתו של אבא מאז. כך
נותרתי לבדי למצוא תגובה הולמת יצירתית. לפני הכל העברתי את
אחריות הפצת ההודעה לרחל, בכירת אחיותיי, שמיד פצחה בבכי
ובצרחות היסטריות, וביקשתי ממנה להודיע לכולם. אחר-כך ניסיתי
לחשוב, מה אבא היה עושה כשהיה רע לו, ורוב הזמן היה רע לו.
הפתרון היה מונח מולי בארון המשקאות של אבא. לא הרגשתי צורך
אמיתי לשתות, מעולם לא הייתי שתיין ולא חיבבתי אלכוהול, אך
זכרונו של אבא תוחב פיית בקבוק וויסקי לפיו בכל פעם שהיה רע,
כשמיכל נדרסה או כשאני נכנסתי לניתוח, גרם לי להכריע בכיוון
זה. הוא ידע תמיד איך לצאת מזה. כשהוא התפכח, במקרים שציינתי,
וגילה שלשנינו- בזמנים שונים- שלום, הוא זנח ללא קושי את
הבקבוק.
   איני זוכר כמה שתיתי בדיוק, אך אין ספק שלא הפסקתי אחרי
הבקבוק האחד ההוא, הבנת הרצון לקיום המעשה הזה באה לי תוך כדי
ביצועו וגרמה לי לרצות להמשיך. כשהתפכחתי, הקאתי את כל תכולתי,
וגיליתי שהחמצתי את ההלוויה. האישה והילדים כבר נטשו, ואני
נותרתי שם, בבית אבא, לשבוע של תוכחות מפי רחל ולהקתה. על-פי
גרסתן, הייתי האיש המתועב ביותר על פני האדמה. צעקותיהן שברו
את קירות הבית. "אין לך בושה" רחל לא הפסיקה לומר להנהוני
האישור של מיכל ודנה. הייתי יכול לומר לה שזה שלא באתי ללוויה,
ולא הייתה לה הזדמנות לראות אותי בוכה, לא אומר שלא בכיתי ואני
לא עצוב בדיוק כמוה, אבל לא רציתי לשקר. לא היה נראה לי שבאותו
הרגע הייתי עצוב כמו שהיא הציגה, אולי המום בצורה קיצונית,
וידעתי בודאות ששום דמעה שקשורה לאבא לא יצאה מעיניי. אז במקום
זה פניתי לשתי אחיותיי האחרות ואמרתי להן לא לבכות ולא לעשות
הצגות, כי הן לא ממש אהבו את אבא, ואין טעם להתנהג עכשיו, אחרי
מותו, כאילו זה לא נכון. מה שבאמת חשבתי. רחל, שזכרה ימים
טובים יותר, בהחלט אהבה את אבא עד סוף ימיו, אך שתי האחיות
הקטנות והחצופות שלי, שהכירו רק את אבא הזועף והמנוכר, לא
הרגישו כלפיו דבר, ובכו, כך נראה לי, רק מתוך תחושה שהן חייבות
זאת להוריהן. התגובה הזאת זיכתה אותי בניכור משלושתן (למרות
שאת רחל לא ביקרתי כלל) למשך כל השבעה.
   בצוואתו, אבא הוריש לי את הבית. הוא לא קיפח בכך אף-אחד
(באורח לא אופייני לו, יהיה מי שיומר) אחיותיי ירשו את ניירות
הערך הרבות שלו ואת שאר רכושו, ששוויים עולה בהרבה על ערך
הבית, אפילו כשהוא מחולק בשלוש. לי זה התאים. זה נתן לי
הזדמנות להתייחד עם אבא והמזכרות שהותיר מחייו, וזאת מבלי
להתייחס לעובדה שירושה זו הורידה את עול שכר הדירה מעל צווארי.
כל הבית היה מלא מזכרות. תמונות משפחתיות מימים יפים הרבה
יותר, תקליטים ישנים, קלטות וידאו, לכולן יש סיפור. אני
התעמקתי שעות בכל אחת מהן, כאילו הייתה אוצר. בתום השבעה לא
טרחתי אפילו לעזוב את בית אבא. התקשרתי לרינה, והודעתי לה
שעברנו דירה, שתארוז את הדברים ואת הילדים, ותבוא למעוננו
החדש, היא לא התווכחה. יכול להיות, שהיא לא רצתה לריב איתי
בתקופת האבל שלי, אבל לא ייתכן שהיא הייתה מרוצה מקביעת העובדה
החד-משמעית שלי, מכך שלא דנתי בזה איתה. אני לא הרגשתי צורך
להתייעץ איתה בעניין. ראשית כל, ביתו של אבא קרוב מאד לביתנו
השכור, כך שבעיית המרחק שבדרך-כלל מפריעה לילדים לא הייתה
קיימת. שנית, בעקבות המעבר ייתפנה לנו הרבה כסף, שלכוד עכשיו
בתשלומי שכר דירה. שלישית, והחשוב מכל, מכירת הבית בכלל לא באה
בחשבון בשבילי, לא הייתי מסוגל להעלות פעולה כזאת על דעתי, כפי
שאני לא מסוגל היום לחשוב על נטישת העבר, וכפי הנראה, זו הייתה
הסוגייה היחידה בנושא זה עם הפוטנציאל להתפתח לויכוח.        
   
   באותו הלילה ישנתי לבד בביתו הגדול של אבא, כל צעד שלי
הדהד ללא סוף, וכל נשימה שלי מילאה את כל דפנות הבית. הוא תמיד
היה נועל כל מנעול, כל בריח, בבית. אני זוכר שכשאמא הייתה
חולה, וישנו בביתו פעמים רבות, הייתי רואה אותו צועד בתחתוניו
לשער החיצוני ונועל אף אותו, לא משנה אם היו ימי גשם, והקור
בחוץ היה משתק, הוא היה חייב לנעול. ניסינו להסביר שזה מיותר,
שאין טעם, שאיש לא יבוא, וגם אם יבוא, מה יוכל לגנוב מחצר
הבית? אבל הוא התעקש, כל הזמן נעל הכל. זאת שכונה נטולת פשע,
בפעם האחרונה שנשדד פה בית, הייתי בן שבע, אך אותו זה לא
עניין. שכבתי במיטה, משאיר בכוונה את השער החיצוני לא נעול,
ולא הצלחתי להירדם.הרמתי את עצמי מהמיטה והתקרבתי לחלון חדר
השינה המשקיף לרחוב. השער, כך ראיתי, נטרק שוב ושוב, הוא לא
הרעיש, אך המראה הזה הצטייר בעיניי כמזמין גנבים להיכנס. אמרתי
לעצמי שזה טיפשי, ושאין טעם שאעשה זאת גם אני, ונשכבתי שוב
במיטה. אך מראה השער נטרק על קורותיו שוב ושוב עלה בראשי בכל
פעם שעצמתי את עיניי, מנע ממני את שנתי. קשה לי להסביר את זה,
ובאמת שלא הייתה סיבה מהותית לעשות את זה, אבל זה הציק לי
נורא, אז לקחתי את עצמי למטה בבגדי השינה שלי, ונעלתי את השער.
כשרינה והילדים יבואו , הם יצפצפו לי מלמטה ואשמע, שום נזק לא
נגרם בכך, ולפחות עכשיו יכלתי להירדם.
   כעבור יומיים הם הגיעו. הילדים, שבקושי ראו אותי בעשר
הימים שעברו מאז המקרה, קצת נדהמו מאיך שנראיתי. הם כבר לא
קטנים, אור בן עשר וליטל בת שמונה, אבל הפרצוף המזוקן והמרוחק
שלי הבהיל אותם כנראה. עשיתי את כל המאמצים להראות להם שאני
בסדר, שהם יכולים להיות רגועים ולהכיר את ביתם החדש מבלי לחשוש
לשלומו של אביהם. לרינה לא היה לי כוח. ההרגשה שחלחלה בי
הייתה, שעכשיו, כשאבא מת, כבר אין לי כלום איתה. היא אם ילדיי,
בזה מסתכמים יחסינו, היא הייתה אשתי רק בשביל ההרגשה הטובה של
אבא, ועכשיו, כשהוא כבר לא מרגיש דבר, לא היה לי צורך לשחק את
המשחק ההוא ששיחקתי כל חיי, האהבה לאשתי.
   אם היה דבר שאבא באמת חלם, רצה וציפה לו, יום חתונתי היה
הדבר. וכאשר בסופו של דבר, באמת התחתנתי, הוא חלם שנישואיי לא
יהיו חסרי תוכן וסתמיים כחיי הנישואין שלו עם אמא. תפקידי, כל
חיי, היה לספק את אבא. קיבלתי תפקיד זה בשמחה. כשאתה אוהב
נשללת ממך עצמיותך, והערצתי את אבא. כך שנשאתי את האישה שנראתה
לי המתאימה ביותר מבין "המועמדות". מעולם לא חשתי דבר כלפי אף
בת-זוג, כך שאהבה לא הייתה גורם לגבי חיי. רינה הייתה מקסימה,
נחמדה, נדיבה, חכמה, ובעיקר ותרנית. ואבא אהב אותה. כל מה
שהייתי צריך כדי להרים את מופע הזוגיות המושלמת, שאבי כה חשק
בו. והתחתנו. היא, ראוי לציין, תמיד חשבה שזה באמת מושלם, שאני
באמת אוהב אותה, ואני באמת לא חושב שיש הבדל לגביה. אם זה נראה
בכל כמו אהבה, נשמע כמו אהבה, מריח כמו אהבה, האם זה באמת חשוב
שזו לא אהבה? כל עוד אבא היה מרוצה, הרגשתי שעשיתי את שלי.
הבאנו ילדים נהדרים לעולם וגידלנו אותם באווירת ההצגה המפוארת
של המשפחתיות המושלמת. הילדים היו ועודם חשובים לי. במסגרת
ההצגה נכללה רק רינה, ואין בזאת לומר דבר בגנותה. היא אישה
נפלאה, אלא שלא קיימת בי היכולת לחלוק את חיי בשלמותם עם מישהו
אחר, וזה שויתרתי על אי-היכולת הזאת עבור אבי, מראה כמה היה
חשוב לי.
   באותו היום, כשהיא נכנסה לבית, היא רצתה לנחם אותי
באהבתנו. היא לא ידעה שהיא הולכה שולל, ולא הייתה לה כל דרך
להבין את זה. לה זה נראה שפתאום התקררתי כלפיה, כשלמעשה, תמיד
הייתי קר ורק אז התחלתי להראות לה ולעולם את זה. דחפתי אותה
מעליי, פיזית, היא באה וניסתה לחבק את ראשי ואני סילקתי את
ידיה מעליי בפראות מבלי להביט בה אפילו. זה לא היה אמור להיות
עד-כדי-כך בוטה. אבל חוסר הרגשות, שנקברו מתחת לתלי השקרים
במשך שתים עשרה השנים האחרונות, זינקו החוצה בפתאומיות, וזה
היה המפגן שלהם. היא עדיין קשרה את ההתנהגות הזאת למות אבא ולא
כעסה, הייתה בטוחה שזה יעבור לי, שכשאירגע מההלם ואצא
מהדיכאון, אחזור להיות הבעל המושלם שתמיד היה לה. כמה היא
טעתה. כשהייתה אומרת לי 'בוקר טוב' ומנסה לשאול לשלומי הייתי
מתעוות. מה לי ולאישה זאת? חשבתי, והתחמקתי מהבית מבלי להחליף
איתה מילה. העניינים קלים יותר כשאתה אבל, ואיש לא מעז להתלונן
עלייך. פתאום כל הבעיות והקשיים שלהם מתגמדים למול אסונך, כך
שהצלחתי לעבור תקופה ארוכה בלי להתייחס לרינה, עד שהקיפאון הזה
בינינו היה מובן מאליו, והפך לחלק טבעי מהווי הבית שלנו, כפי
שהוא עכשיו. יש אותי, יש את אשתי, ובינינו מקשרים ילדינו ודבר
פרט להם. מבחינתי היא הגשימה את ייעודה בכל הקשור אליי, ולא
משנה כמה היא בן-אדם נפלא, ואין ספק שהיא מדהימה, השקר ההוא
שחייתי בו כל-כך הרבה זמן היה חייב להיפסק.
   המגורים בבית אבא הקלו עליי את ההליכה לבית הכנסת שלו לשם
אמירת קדיש. אבא, למרות שכל קשר בינו לבין יהדותו היה מקרי,
ביקר כל חייו בבית הכנסת. לא באדיקות, אני מניח, כל שבת וחג
בערך. לא הייתה בו אמונה, ומנהג זה היה חסר פשר ככיפה שהייתה
על ראשו כל הזמן, אך הוא נעשה בקביעות. עם מותו חשתי חובה לבקר
שם מדי פעם ולומר קדיש לזכרו. כמובן שהשתמשתי בכיפה השחורה
המעוכה שלו במשך כל חודש האבל, כדי שאוכל ללכת לבית הכנסת מבלי
להתייסר על צביעותי. כשתם החודש בא רב בית הכנסת לאזכרה כדי
לומר דברי תורה לעילוי נשמת אבא. ביניהם הוא ציין כמה משמחת
וחשובה בעיניו, כשליח האל, העובדה שאני ממשיך בדרכו של אבי,
הולך בנתיב חייו, היו המילים. את מרבית דבריו הוא אמר בשפה שלא
הבנתי, אך את תמציתם הבנתי בהחלט. הניסיון שלי לא להיות צבוע
וללכת עם כיפה, הסתיים בצביעות אחת גדולה. הוניתי את כל באי
בית הכנסת, ומי יודע, אולי גם את כל שכניו של אבא לגבי דרכי.
עכשיו הם חושבים שאני ממשיך דרכו של אבא.
   דבר אחד חשוב: אם היה משהו ודאי לגבי אבא, יש דבר אחד
שלגביו אין לי ולא יהיה לי שום ספק, והוא שלא הייתה לו שום
דרך. את רוב חייו הוא ניסה להעביר בניסיונות להבין מה הוא אמור
לעשות עם עצמו, ורוב מעשיו היו תוצר של אי-הבנה, או של נסיבות
תמוהות. ביקוריו בבית הכסת היו תמוהים, והכיפה השחורה שלו
הייתה, ודאי, קשורה לביקורים ההם, אך הייתה תמוהה אף יותר. לא
הייתה לו דרך עם אשתו, והדרך בה מירר את חייה לכל אורכם הייתה
אף היא תוצר של נסיבות, ולא הייתה לו דרך עם ילדיו, למרות
שבודאי רצה להצליח איתנו, אך עם הקטנות נידון לכישלון עקב
יחסיו המחפירים עם אימנו. נתיב חייו היה מושג לא קיים, מלבד
אולי בראשו של רב בית הכנסת. אך למרות זאת, מאותו רגע בו נאמרו
מילים אלה, לא נותרה לי ברירה. הייתי חייב להתוות בעצמי את
הדרך הלא קיימת הזאת ולדבוק בה, כך שמאז אני מבקר תכופות בבית
הכנסת, אומר קדיש על אבא, ואולי גם על אמא, וכמובן שבצאתי
מהבית לא יורדת הכיפה מראשי, שלא יבחינו שכניי, חלילה, שאבי
כלל לא האמין באלוהיהם. איש מבני משפחתי לא היה תמה על עניין
זה, להם זה נראה טבעי. אולי כתוב איפשהו, שחזרה בתשובה היא
תהליך בלתי נמנע של תקופת האבל הראשונה, אבל לי נראה כבר אז,
שתקופת הויתורים של האבל הייתה צריכה להגיע לקיצה זמן רב לפני
כן.
   השהות בבית הפכה למעיקה. באמת שלא היה לי נעים מרינה,
שעדיין ניסתה להוציא אותי מהדיכאון. היא כל הזמן חייכה וניסתה
לנחם אותי, אבל אני לא הגבתי ולו במילה, לא רציתי להשלות אותה
שוב, חלילה, לגרום לה לחשוב שהכל נשאר בדיוק כמו שהיה קודם,
כי, כמובן, דבר לא היה כקודם. העצב האמיתי שלי מנע ממני לאכול
מבישוליה, כך שבארוחות המשפחתיות תמיד הייתה נשארת צלחתי מלאה
בתום הארוחה. רינה ניסתה לשדל אותי לאכול בכל זאת, באמרה שהיחס
המזלזל שלי למאכליה על שולחן המשפחה, מהווה דוגמא רעה לילדים,
אך האמת היא שהיא פשוט נעלבה עד עמקי נשמתה, שגם ממה שהיא
מכינה אני לא מוכן לקחת, מה שלא היה נכון. לא יכלתי להאשים
אותה, העלבון שלה היה מוצדק לחלוטין, העניין הזה משולב עם היחס
הכללי שלי אליה יצר מצב בלתי נסבל בשבילה, ונורא עוד יותר
עבורי. באמת שהיה קשה לי לראות את אם ילדיי סובלת כל-כך בגללי,
זה כבר העיק עליי נורא, ולכן החלטתי לנסות לחסוך לה כמה שיותר
מהעינוי הנורא הזה, בכך שאצמצם את פרקי הזמן שאהיה בסביבתה.
כמה שפחות שנראה זה את זו, כך ייטב לשנינו.
   התחלתי להאריך את זמן שהותי בעבודה. לא היה שום דבר לעשות
שם מעבר למה שעשיתי בעשרים השנים האחרונות, אבל במריחת העבודה
שהייתה לי לשעתיים יותר ממה שהיא אמורה לקחת בדרך-כלל, זכיתי
לעוד שתי שעות בלי נקיפות מצפון. אנשים לא שאלו שאלות. אין לי,
ומעולם לא היה לי, חבר בעבודה. היו מכרים. ככה זה כשאתה עובד
עשרים שנה במקום שכל מה שהוא מייצג עבורך זה כמה חייך הם
כישלון, ואיך הרסת אותם עד היסוד. אלה שידעו מי אני, כבר מזמן
חושבים שאני משוגע, ולהם התאימה התנהגותי החדשה. הקטע הקשה היה
כשסגרו את המפעל ונאלצתי לפנות אותו. הייתי נוסע הביתה, וכל
קילומטר שהרכב העתיק שלי קרטע לעבר הבית, היה גובר הלחץ האיום
בחזה שלי, שפורץ בעצמה בכל פעם שאני מעיק על מישהו אחר. בהתחלה
הייתי נכנס הביתה ומתנהג כמו קודם, אך ככל שעבר הזמן, הסידור
הזה התאים לי פחות ופחות. הרגשתי שאני עומד להישבר למראה רינה
המרוסקת, וידעתי שאם זה יקרה, אחזור לחיות בתעתוע שניהלתי בכל
השנים ההן, שהיה חיי, ולא הייתי מוכן בשום-אופן שזה יקרה. בשלב
מסוים החלטתי לצמצם את זמן שהותי בבית לשעות השינה שלי בלבד.
הייתי חוזר הביתה מהעבודה ויושב ברכב, סתם כך, בוהה ברחוב,
מהרהר באבא, לא עושה דבר. העוברים והשבים היו נועצים בי מבטים,
אבל זה לא הפריע לי. הם לא הבינו ולא יהיו מסוגלים להבין.
כעבור כמה שעות של לא-כלום, של מניעת חיים, הייתי מבחין באור
שבחדר השינה שלי נכבה, וידעתי שעכשיו בטוח מבחינתי להיכנס
הביתה מבלי להסתכן בשניה אחת של פניה המיוסרות של רינה. הייתי
נכנס הביתה בדממה, מניח את תיקי, נכנס לחדר השינה, מוריד את
בגדי העבודה שלי, מתרחץ, לובש את בגדי הלילה ומשתחל בשקט אל
בין השמיכות. בשנייה שהייתי עושה זאת, כשגבי, כמובן, מופנה
לרינה, שלא איאלץ חלילה לשאת את פניה, הייתי ממש יכול להרגיש
את עיניה נעוצות בגבי, מייחלות ליחס, ולו הדל ביותר. נשימותיה
החנוקות מדמעות היו נוחתות על עורפי, ואפילו פעולה פעוטה זו,
נטולת מילים, נטולת פנים, ייסרה אותי עד אין קץ, אך מזה לא
הייתה לי אפשרות להימנע, השינה, הרי, היא חובה, ואפילו אבא ישן
באותו חדר עם אמא כל חייו, ומצבי לא יכול בשום אופן להיות נורא
כמצבם.
   לא זוכר כמה זמן בדיוק הייתי מתחבא בחוץ ברכב, אבל רחל
דאגה לגמור את העניין הזה. כנראה שרינה ציינה בפניה כמה היא
מודאגת לגבי, ובטוח שכשהיא סיפרה לה על היעדרויותיי ועל היחס
שאני מעניק לה, רחל הזדעזעה. כך שבלילה אחד, בעודי יושב בדממה
ברכבי ומהרהר בלא-כלום, חלפה לידי בהליכה אחותי הגדולה, כנראה
בדרכה לביתי כדי להמתין לי. אחרי שעברה את האוטו, הבחינה שאני
בתוכו וניגשה אליי. היא דפקה בכוח בחלון, ואני התעלמתי. ידעתי
מה היא רוצה, ולא היה לי כוח לשמוע אותה, כי אם יש מישהו
שביכולתו להכניע אותי, זו היא. אחרי כחמש דקות, אולי יותר,
שהמתינה מחוץ לחלון, היא איבדה את עשתונותיה והתחילה להשתולל:
   "תפתח כבר את החלון יהודה" היא צרחה, ואני מחשש שיבוזה
זכרו של אבא לפני כל הרחוב בו הוא גר בעקבות ההשתוללות המטורפת
שלה, נכנעתי ומיהרתי לעשות כדבריה.
   "אתה לא מתבייש?" היא שאלה מיד, ואני באמת לא ידעתי למה
מבין כל הדברים שעליי להתבייש בהם היא מתכוונת.
   "ממה אני אמור להתבייש?" שאלתי בתמימות, מה שהוציא אותה
לגמרי מדעתה.
   "ממה? אתה לא חוזר הביתה, אתה יושב ברחוב כמו איזה חסר בית
מיסכן ולא נכנס לבית שלך שנמצא שני מטר מפה, אתה מתעלם מאישתך,
הילדים שלך כבר בקושי זוכרים איך אתה נראה, לא דיברת איתי או
עם מיכל או עם דנה כבר מאז האזכרה..."
   וכך היא המשיכה עוד דקות רבות.קיבלתי את הנזיפות שלה
בשתיקה ובהנמכת ראש מבוישת. היא גם הודיעה לי שהיא תמשיך לבוא
ולבדוק מה קורה איתי, וחסר לי שהיא תמצא אותי יושב ככה סתם
באוטו, או בורח מהבית בדרך אחרת. כפי שכבר ציינתי, אין בכוחי
להתנגד לה. היא פשוט אינה יודעת גבולות, ובכל פעם שהיא מנסה
להתנצח איתי, היא יוצאת מזה וידה על העליונה, מכניעה אותי ללא
קושי כל פעם מחדש. חוץ מזה, לא הייתי מסוגל להסכים לנזיפות
לעיני כל הרחוב, הייתה לי הדרך הלא קיימת של אבא להמשיך, ולא
רציתי לפגוע בהצגה שניהלתי בגלל כמה נקיפות מצפון עלובות.
   כך שביום המחרת, אחרי ששוב עיכבתי את עצמי בעבודה, נכנסתי
הביתה מוקדם יחסית. אמרתי שלום נימוסי לקירות הבית, והילדים,
שהופתעו לראות אותי, לא ידעו איך להגיב. רינה עמדה בקצה השני
של הבית ונעצה בי עניים מורעבות, מודאגות, וגרמה לי להבין
בשנית מדוע כל-כך לא רציתי להיכנס הביתה כל התקופה האחרונה.
שוב נאלצתי לשבת על יד שולחן האוכל בארוחת הערב, וגם הפעם לא
אכלתי דבר.הפעם דווקא לא היה לזה שום קשר עם אבא. פשוט לא
הייתי מסוגל לאכול עם הלחץ הנוראי הזה בחזה ופרפורי האימה
בבטן, שאיימו עליי באבדן הכרה. שוב נעלבה רינה, אך הפעם היא לא
אמרה דבר, היא פשוט קמה, צעדה לקצה השני של הבית, רחוק ככל
האפשר מהילדים, והתחילה לבכות. בנקודה הזאת, לא יכלתי עוד לשאת
את זה, והבנתי שעליי למצוא לעצמי מקלט מהמצפון בתוך הבית. חדר
השינה היה של שנינו, ולא היה מה לעשות בו בשבילי מלבד לישון,
כל שאר החדרים היו סואנים מדי,בטח שלא מהווים מקלט ראוי, כך
שנשאר רק חדר העבודה הנטוש של אבא, שמיום מותו לא נכנס בו איש,
אפילו לא כדי לנקותו.
   את המפתח לחדר נשאתי איתי תמיד בצרור של הבית, למרות
שמעולם לא היית זקוק לו. החדר היה, ועודנו, מצחין. כשנכנסתי
אליו, נכנסתי לממלכת קורי העכביש של הבית, קורי עכביש שנטוו
במשך ששת החודשים שהחדר היה נטוש. אבק הצטבר על הרצפה, על
הארונות, על שולחן הכתיבה ומגירותיו. החלון היה סגור, כך שהיה
שם אוויר עתיק, אוויר שהטמיע בתוכו את ריח רהיטי העץ בני
הארבעים והאבק בן חצי השנה. החלון, שמיהרתי לפתוח, סירב בתחילה
להיפתח, אך אחרי דקות ארוכות ומאמצים רבים שהשקעתי בו נפתח
לרווחה, ומיד החל העץ שהרכיב את מסגרתו להתפורר בגלל כמות המים
הגדולה שנספגה בו בחודשי החורף שבהם נמצאנו. נעלתי אחרי את
הדלת, ניקיתי מעט אבק מהכסא ומשולחן הכתיבה והתיישבתי מולו. על
המדפים היו ספרים שדפיהם הצהיבו, ספרים ששנים, כך ניכר, לא
נגעה בהם יד אדם. ידעתי שאבא, בשנותיו האחרונות, הקדיש עצמו
לכתיבה. הוא כתב שירים, יומנים, מכתבים למכרים מעברו. זה עזר
לו למלאות את תשע שנות הפנסיה שלו. זה כל מה שהוא עשה. תמיד
כשהייתי מגיע לבקרו, הייתי מוצא אותו כאן, בחדר העבודה שלו, עט
בידו, דפים לבנים על השולחן שממולו, והוא ממלא אותם. הוא לא
הצליח להסביר לי למה הוא עושה את זה. מעולם לא נראה לי דבר
מבין מגוון הדברים חסרי הטעם שעשה חסר תכלית כזה, מה גם שמעולם
לא ידעתי לחבר משפט ראוי וגם מעולם לא רציתי, ואף ידעתי שלאבא
לא הייתה יכולת כתיבה ראויה לציון או שאיפות ספרותיות נסתרות.
הוא לא הפסיק לעשות את זה עד יום מותו, בטח איפשהו בחדר הזה,
כך חשבתי, נמצא מכתב או פיסקה ביומן שהחל באותה שבת עגומה ולא
הספיק לסיים. את מכתביו מעולם לא שלח. תמיד רצה לשלוח אותם, אך
תמיד חשש שהם לא עומדים בקריטריונים שהעמיד לעצמו, או שלא
יעניינו את הנמען שלהם, כך שמכתביו הצטברו כאן במגירותיו, וכעת
הם מהווים מעין יומן נוסף לשנות חייו האחרונות והמשמימות,
בנוסף לכל היומנים הרשמיים שניהל.
   בלילה הראשון ישבתי סתם בחוסר מעש בחדר, באותה צורה שישבתי
ברכבי מחוץ לבית בימים שקדמו לו. מאוחר יותר, משהתחילה הישיבה
בחדר העבודה לקבל צביון של מנהג יומי, התחלתי לחפש לעצמי
עיסוק, ומצאתי את עצמי נובר במגירותיו של אבא, מחפש שם דברים
מעניינים, כך שהתחלתי לקרוא את כתביו, אם ניתן לכנות אותם בשם
זה, שרבוטיו תהיה המילה המתאימה יותר. מדהים. כמה שהייתה לאבא
בחייו העצמה המדהימה הזאת, שכל-כך הערצתי, כך ביומניו ובמכתביו
הוא היה איש משעמם וחיוור. לא סופר בהם שום דבר מיוחד, שום
פתרון לאוסף התעלומות שאפף את חייו. תיאורי חוסר המעש שלו
מאותו היו, כל מיני אנקדוטות על אביו, סבי, שמת שלושים וחמש
שנים לפני שנכתבו הדברים, כמה מילים חסרות עניין על אמא, כמה
דברים על אחיותיי וכמה דברים עליי. הכל חסר רגש, אובייקטיבי
לגמרי. הוא כתב את הדברים כמו שהיו, ללא הבעת דעה, כך שגם לא
הייתה לי הזדמנות לבדוק שם אם אכן הצלחתי במשימתי וגרמתי לאבא
להיות מרוצה ממני, או שמא כל האשליה הזאת שהעמדתי וכל הייסורים
שאני עובר עכשיו בגללה היו לשווא, ואבא ידע שאין ביחסיי עם
אשתי דבר. אך למרות השעמום הנורא שהיה בדבריו, המשכתי לקרוא
בהם מדי לילה. עדיף היה להשתעמם מדברי אבא, כשלפחות הציפייה
למשהו מעניין קיימת, מאשר סתם לבהות בקירות חדרו, בציפייה
שיעבור מספיק זמן כדי ששינה לא תיראה חריגה. אחרי תקופה מסוימת
שביליתי בחדר הזה, התחלתי לשמוע את אשתי מהעבר השני של הדלת,
משוחחת עם אחיותיי בטלפון, מספרת להם כמה היא מודאגת, שהיא לא
יודעת מה קרה לי, איפה היא טעתה. בימים אחרים באה רחל לראות
במו עיניה את התופעה. היא ישבה בחוץ עם רינה ודנה במצבי העגום,
כנראה בתקווה שאפרוץ החוצה מהדלת וארגיע אותן. רינה, חשוב
לומר, לא ניסתה בשום שלב להפריע לי בתוך חדרו של אבי, נראה היה
שהיא מבינה את מצבנו הרגיש, ומבינה שבטח לא היא זאת שתוכל
לשנות אותו. לרחל, לעומת זאת, זה לא הפריע. בימים הראשונים היא
נשארה בחוץ, כאילו כדי להיווכח שאין טעות בהערכת מצבה. אך אחרי
כמה ימים היא כבר דפקה בדלת החדר עד שהכנסתי אותה. פה בתוך
הבית כבר לא הייתה לי בעיה להחזיר לה צעקות, לא היה פה איש
להתבייש ממנו, ואם כבר, זו הייתה היא שלא רצתה בצעקות ליד
ילדיי.
   "נו, מה את רוצה?" צעקתי "אמרת לי להיכנס הביתה ונכנסתי,
מה עוד?"
   "אתה לא בריא, יהודה" היא ענתה בשקט, מתחננת ממש "תכיר
בזה, אתה צריך טיפול"
   "אני בסדר גמור"
   "אתה ממש לא. כבר דיברנו על זה" היא אמרה, כאילו סדרת
הצעקות, שספגתי ממנה שם, מחוץ לבית, עונים להגדרת השיחה.
   "תעופי מפה כבר" הרמתי את קולי גבוה ככל האפשר, עד שהיא
כבר נבהלה ולחשה לי "יהודה, יהודה" כשעיניה מצביעות על הילדים,
שלהם בודאי לא רציתי לגרום נזק. היא התייאשה לעת עתה ועזבה את
החדר. אך היא שבה במקרים אחרים, במקרים מסוימים אף דאגה שרינה
תוציא את אור וליטל מהבית, שחלילה לא ייבהלו מהאיש הצועק הזה
שנושא את דמות אביהם.
   במקרים אחרים היא כינסה ועידות משפחתיות בסלון ביתי, כשהיא
גוררת מקצות הארץ את מיכל ודנה, שרק יכלה ללחוש לי בדמעות
שנורא רזיתי, ואני צריך לאכול, ושזה נורא לא בריא מה שאני
עושה. היא, כמובן, צדקה. איבדתי הרבה משקל בחודשים שעברו מאז
שאבא מת. זה הגיוני אם חושבים על זה שאת זמני העברתי בניסיונות
להתחמק מהבית ומסעודות משפחתיות. הבגדים היו כבר מזמן גדולים
עליי, ועכשיו נראו כמו סמרטוטים שזרקתי על עצמי, ולא היה לי
מצב רוח כדי לצאת העירה ולהסתובב במסע קניות. אך לא היה ספק,
המראה שלי בבגדיי הישנים היה מגוחך לגמרי והיה צורך להחליף
אותם. הפתרון היה ברור, ולא היה אחר מלבדו. אבא היה רזה ממני
בהרבה, בערך כפי שנראיתי אז, ובגדיו עדיין היו בארונותיו, כך
שניגשתי אליהם, בחרתי לעצמי כמה מהם, את אלה שהכי הלמו את
התקופה, והכנסתי אותם בין בגדיי. מאותו היום אני לובש רק את
בגדים אלה, והולך לישון בשקיי הישנים.
   שוב ושוב הן הגיעו וארבו לי מחוץ לחדר העבודה. רחל, כאשר
היא מחליטה משהו, איש לא יצליח להזיז אותה מהחלטתה. היא החליטה
שהיא תוציא אותי ממה שזה לא יהיה, שהיא חשבה שנכנסתי אליו. כל
יום היא מנעה מעצמה את חייה ובאה לביתי, הייתה יושבת מחוץ
לדלתי הנעולה על כוס קפה עם רינה, ומבכה את יהודה של פעם. הן
גם עודדו את רב בית הכנסת, אותו איש שנקב בשמי כממשיך דרכו של
אבא, לדבר איתי. הוא ניגש אליי באחת השבתות, שבאתי למעונו כדי
לומר קדיש, ושאל אותי אם הכל בסדר בבית, אם אני כבר רואה את
האור ועוד שאלות דומות. לא הייתי צריך לשאול אותו כדי להבין
שידה של רחל בחשה פה. לא הייתה לו שום סיבה לשאול אותי שאלות
כאלה אם לא היא, שכן עדיין עשיתי את כל מה שהוא ציפה שאעשה,
המשכתי לבקר בבית הכנסת, כיבדתי את זכרו של אבא, הסתובבתי
ברחובות כשלראשי כיפה, שלה ולי אין דבר זה עם זו מלבדו. עניתי
לו בפשטות שהכל בסדר אצלי, ושאל לו לדאוג בגלל השטויות שאחותי
תנסה לספר לו. ובשביל לחדד את השפעת דבריי אמרתי שלפעמים מותו
של מישהו, שהיה קרוב אלייך, משפיע על השקפת חייך, ומשנה את
סולם ערכייך. הוא מיד הסיק שכוונתי היא לסולם ערכיי הדתי
ונרגע, שלא לומר היה מרוצה מדבריי.
   אך לא כישלון פעוט שכזה הוא שישכנע את אחותי, העקשנית
באדם, להפסיק. עכשיו היא כבר התחילה לדרוש ממני לראות מישהו,
כשבמישהו הכוונה היא, כמובן, לפסיכולוג. לי נמאס. כל ההפרעות
האלה מנעו ממני לקרוא את מכתביו של אבא לחבריו המתים, ואת
יומניו חסרי העניין. שוב התפרצתי עלייה, ובסופו של דבר שאלתי
אותה אם היא תפסיק לשגע אותי אם אכנע ואלך לפסיכולוג שלה. היא
אמרה כן, והייתה מאושרת לנוכח האפשרות שהיא אכן ניצחה, ובאמת
אני מתכוון לדבר עם 'מישהו'. היא הביאה לי כרטיס ביקור של איזה
דוקטור נקרובסקי, ואמרה שהיא תקבע בשבילי פגישה. לא הייתה לי
ברירה.
   הוא ישב מולי ובחן אותי מלמעלה עד למטה, עוד פעם ועוד פעם,
ללא הפסקה.
   "דיברתי עם אחותך" הוא אמר, איזו הפתעה "היא סיפרה לי שמאז
מות אביך אתה לא אותו בן-אדם"
   הייתי יכול לומר לו שלא הייתי אותו בן-אדם כשאבא היה
בחיים, ורק עכשיו, משהוא מת, אני מרשה ליהודה האמיתי לפרוץ
החוצה, אבל לא ראיתי טעם לזה, וגם לא נראה לי שהוא היה מבין
למה אני מתכוון. חוץ מזה, החטטנות הזאת הרגיזה אותי, השיחות
שאחותי מרשה לעצמה לנהל עליי עם אנשים זרים, שיחות שמעולם לא
אישרתי לה לנהל. אז התפרצתי.
   "הבעיה של אחותי" צעקתי "זה שהיא חושבת שהעניינים שלי הם
גם שלה. היא חושבת שהכל עניינה. מה פתאום היא מדברת איתך על
זה? אני מכיר אותך בכלל? ואיך אתה תוכל לעזור לי? אתה מכיר
אותי? אני אותו בן-אדם, תאמין לי, ולאבא אין שום קשר עם שום
דבר ממה שקורה. כולם מקשרים בין הדברים האלה כאילו הם שייכים
אחד לשני, כאילו אני עניין ציבורי שכל העולם צריך לדון בי כל
הזמן, אין לי שום בעיה... " כאן נגמר לי הכוח מהצעקות, אז
השתתקתי.
   "יש בך המון כעס" הוא אמר, באותו הטון ובאותה הצורה
המרגיזה שהוא דיבר לפני שהשתוללתי "אולי אתה צריך למצוא דברים
אחרים לנתב אותו אליהם, במקום להוציא אותו על אשתך"
   אני מוציא אותו על אשתי? נדהמתי. לא החלפתי איתה מילה כבר
כמעט שנה, ובטח שלא הרמתי עליה את קולי, וגם לא אעז לצעוק עליה
לעולם. אבל לא היה טעם להגיד לו את זה, הוא היה מקובע על
השטויות שרחל סיפרה לו, היא הרי משלמת את החשבון. הוא הציע לי
תרופות נגד ה-'דיכאון' שלי, אמרתי לו שאין סיכוי שאבלע משהו
שהוא ייתן לי. הוא התעקש, ואני, בשביל לחסוך הצקות, התרציתי
ולקחתי אותם ממנו.
   כמובן שלא נגעתי בהם. הם ישבו על השולחן בחדר העבודה, בזמן
שישבתי בו בדלת נעולה קורא את יומני אבא. החלטתי לא ללכת אליו
שוב, או לפחות לא התכוונתי לעשות זאת. אבל אז רחל באה ובכתה לי
"הבטחת לי, הבטחת לי", ואני אמרתי שהלכתי, והיא אמרה שפעם אחת
זה לא מספיק, ששום דבר טוב לא יכול לצאת מביקור בודד אצל
פסיכולוג, וצריך לעשות מזה טיפול ממושך. אז שוב הלכתי, וסיפרתי
לו שלא נגעתי במה שהוא נתן לי. הוא רצה לדבר על זה, ועליי, ועל
רינה, ועל אבא, ועל החיים בכללותם. אז החלטתי לשעמם אותו
למוות. כמעט ודקלמתי לו את היומנים האיומים של אבא, בידיעה שזה
הדבר המשעמם ביותר וחסר הטעם ביותר שקיים. סיפרתי לו כאילו
דברים אלה קרו לי, הוא לא הטיל ספק שאכן כך הם הדברים. הוא רצה
לדבר על אשתי, בעיקר עלייה, אמרתי לו שאני לא ממש מכיר אותה,
וחזרתי לשעמם אותו. באיזשהו שלב הוא הבין שייצא מהשעמום הזה רק
אם יפסיק להקשיב ויתחיל לדבר בעצמו, אז הוא התחיל לעוץ לי
עצות. הוא אמר לי בלי להפסיק, שאני צריך למצוא דרכים לנתב את
הכעס הזה, שמאז פגישתנו הראשונה הוא החליט שהוא הבעיה שלי,
למקום אחר. אז הוא אמר לי שאם בכל פעם שמשהו מעיק עליי, פשוט
אשב ואשרבט את המועקות שלי על דף נייר, אצא מזה בהרגשה טובה
הרבה יותר. "תנסה את זה" הוא אמר בחיוך מאולץ "תראה שהעולם
ייראה לך הרבה יותר נחמד".
   שוב לא רציתי להקשיב לו. אבל עכשיו עלתה לי מזימה חדשה
בראש. כרגע באמת העולם והחיים בכללותם מעיקים עליי, אין ספק
שרע לי, כלום לא מסתדר לי. אולי סתם לכמה רגעים, חשבתי, אקשיב
לעצתו, ואתחיל לשרבט את המועקות שלי על דף נייר. וזה מה
שעשיתי. והנה אני כאן, וכבר אצבעותיי כואבות, אבל נראה לי
שבסופו של דבר זה משתלם. אני אביא לו את זה, וכך אצא מורווח
פעמיים. גם אראה לו שבכל זאת אני מתייחס לשטויות שהוא אומר,
וגם, וזה הקטע הטוב יותר בעניין, הוא יאלץ לקרוא את זה. ויותר
משעמם מזה, הרי, אי-אפשר להיות.