אף פעם לא ידעתי מה זה "קול פנימי"...
תמיד אמרו לי: תקשיבי לקולך הפנימי...
ואני...? מה אני יודעת? לא תמיד הייתי בטוחה שזה אכן קולי...
הקשבתי לאינטואיציה, למה שאומרת הבטן... אבל קול פנימי?
לא הייתי בטוחה...

לפעמים הייתי שומעת בלילה רעשים בראש שלי כמו ציוץ ציפורים...
אבל לא הבנתי מה זה וזה הרגיז אותי.

יום אחד היה מפגש מעניין של בנות שכולן באו מתחום הרוחניות.
כל אחת עוסקת במה שעוסקת ולצד זה יש את העולם הרוחני העשיר
המשותף לכולנו.
משהי באה עם משקפי ראייה צבעוניים ביותר... התפלאתי... איך היא
לא מתביישת להרכיב דבר כזה... כמו תוכי. אבל ככל שהסתכלתי
עליהן כך נמשכתי אליהן יותר.
תוכי.
תוכי = לתוך תוכי, פנימה...

והמשכתי לשמוע את ציוץ הציפורים בראשי... בלי להבין מה בעצם
אני שומעת.

עד ששמעתי שאלות בנושאים מהסוג הזה של דברים מוזרים...
שאלתי גם אני... מה זה יכול להיות?
ציוץ ציפורים באמצע לילה, או בשעות שברור שאין ציפורים בחוץ.
ואחד ההסברים שקיבלתי היה:
זה הקול הפנימי שלך. הקול הזה בא לומר לך משהו... שתקשיבי
למלאכים שלך.
לא, הצפורים הם לא המלאכים שלך, אבל הם רוצים את תשומת לבך,
כדי שכן תקשיבי למלאכים שלך...
כל כך היה נכון הרעיון... התחברתי אליו ביותר.
והיום, כשאני במצב כזה או אחר, אני מחפשת את הקול הפנימי שלי,
מחפשת לשמוע את ציוצי הציפורים שלי...
וזה מתחבר כל כך יפה, כי:
נולדתי בקיבוץ בתוך יער אורנים... מלא ציוץ ציפורים.
אחר כך עברנו למושב ועוד אחד... טבע, שמיים, עצים, ציפורים,
שדות.
אחר כך עברנו לעיר...
אבל כנראה הציוץ והמרחבים נשארו טבועים בי.
קולות הטבע ורחשיו, אלו הקולות הפנימיים שלי, שמהם אני שואבת
כוח...
שואבת את הטבע אל תוכי.
שומעת את ציוצם בכל הגוונים, בכל השריקות האפשריות... כמו
ג'ונגל, יער, בתוך ראשי...
וזה כיף.
אוהבת את תחושת העצים סביבי, את ציוצי הציפורים החופשיות
סביבי,
וגם אם אני במשרד כל היום, לפרנסה, הרי נפשי דרור קוראת
לעצמה...
והיא עפה לה למרחבים, לשדות, לעצים, לשמים, ליערות...

גופי כאן ועכשיו... ונשמתי שם בחוץ במרחבים... עם... ציוץ
הציפורים.

והיום?

טוב לי, לפעמים שומעת את הציוצים מבעד לחלון הבית...
ולפעמים שומעת אותם בתוכי ויודעת שכל דבר הוא זמני,
תמיד יכולה לפרוש כנפיים ולהמריא... אל...
אל קולי הפנימי...