"אני תמיד מתגעגע למה שהיה כשהם היו קטנים." אומר לי רופא
השיניים, "את לא?"
והנה שמתי לב שלא...
אני לא מרגישה שאני מתגעגעת לגיל, לכל גיל שהוא של הבת שלי...
מעולם לא התגעגעתי לגיל שהייתה בת שנה או שנתיים או שלוש...
וגם לא היו לי את:
"חכי, חכי, שהיא תגדל... ילדים קטנים, צרות קטנות... ילדים
גדולים צרות גדולות..." מעולם לא הרגשתי בנכונות הדברים. גם
כשבתי הייתה קטנה, ידעתי להתייחס לשאלות שהיא העלתה, או הקשתה,
התייחסתי תמיד כאל בוגרת... תמיד ידעתי להקשיב, להסביר...
וכשהיא דיברה בטון ילדותי, הדרכתי אותה לאמור, דברי בטון
בוגר...
היא שינתה את טון הדיבור וכך השתנה היחס שלה לגבי הנאמר.
השנים עברו בלי שהרגשתי... היחס אליה נשאר כשהיה, השאלות
שנשאלו על ידה היו יותר מעמיקות יותר דורשניות ואני תמיד
גייסתי כוחות להתיחסות נכונה ונאותה.
"כן... אפשר לחיות כך, כל הזמן עם חשבון נפש", אענה למקטרגים
שיגידו ואומרים: "היי... אי אפשר ככה לחיות... מה עם
הספונטניות?"
ואני הייתי עונה, "מה זאת אומרת ספונטניות? לדבר לילד שלך בכעס
או בחוסר הבנה, זה ספונטניות?"
כלומר, איך אני יכולה לדבר בגסות אל הילדה שלי עצמי ובשרי,
כאילו היא ילד מהרחוב? גם אל ילד רחוב הייתי פונה ביחס אוהד...
כמו שאני שומעת באוטובוס, אמא צעירה צועקת על בתה בקושי בת
שלוש, "תשבי יפה, מה את רוצה???"
אני נבהלתי מטון הדבור הזה, לילדה בת שלוש... וכולה מה הילדה
רצתה? יחס, חיבוק. ומה אמא שלה מלמדת אותה? בדיוק הפוך.
ואיך יכולתי לומר לאותה אמא: "תגידי אותו דבר, אבל בטון פחות
אלים, עם חיבוק..."
אז היום כשהבת שלי בת 17 אוטוטו, אני לא מרגישה שיש לי למה
להתגעגע, כי החיבוקים שהיו אז, נשארו גם היום... שאלות חקר
נשארו גם היום, שאלות הבהרה גם היום יש... אז מה השתנה? כולה
הגוף גדל, התובנות יותר בקלות באות... נקודת היציאה לגבי החיים
טובה יותר, מובנת יותר... אז למה יש לי להתגעגע? רוצה לענות
לרופא השיניים שאני מכירה אותו כבר יותר מ-20 שנה.
על פניו תמיד הבעת מרירות, או חוסר סיפוק, כאילו עיקום אף.
תמיד הייתה לו הבעה כזו. מעולם לא העזתי לשאול מה לא בסדר...
לבת שלי תמיד אני אומרת: סליחה, תודה, בבקשה... בלי להרגיש
אפילו.
יום אחד שואלת אותי משהי ברחוב: "זוהי הבת שלך?"
ואני תהיתי בלבי אם אני נראית כמו סבתא שלה...
עניתי לה: "כן, זו בתי, למה?"
"כי את כל הזמן אומרת לה תודה, בבקשה..."
נו, אז תגידו אתם, אם לבת שלי לא אדבר כך, למי כן?
והיא מצידה, אוהבת ללכת איתי לקנות בגדים... למה?
כי אני לא מוכיחה אותה על דא ועל הא... כך היא אומרת.
והיא יודעת שאני שונאת בכלל ללכת לקנות בגדים. אין לי סבלנות.
בעצם היא יודעת... אבל באיזה מקום היא מרגישה שאני סומכת
עליה.
כלומר אני מרגישה שאם זה מה שהיא רוצה, למה לא?
והחברות שלה, היא אומרת, מקנאות לפעמים כשהן רואות את היחסים
בינינו...
מה שמפריע לי הכי הרבה, זה הפופיק בחוץ. לא יכולה לסבול שהבטן
בחוץ.
למה להראות לכל העולם חלקים שהצניעות יפה להם, רק בגלל שאיזה
שמוק החליט שזה יפה?
כמו שאני לא אוהבת לצבוע שיער... למה? בגלל שמישהו לא נעים לו
לראות שיער בגוון כסוף?
כאילו מה? אני צריכה לשבת במספרה, להוציא כסף, ללכלך את השיער
שלי בכל מיני תכשירים ולקלקל אותו בכל מיני חומצות וכדומה, רק
כדי שאיזה ארחי פרחי יגיד שאני צעירה בכמה שנים? לא רוצה להיות
צעירה בכמה שנים... הרוח שלי צעירה ממילא, אז מה יעזור לי אם
אשים מסיכה של צבע?
אז אלך עם מסיכה בכלל ואז לא יראו את הפנים שלי, לא את ההבעות
שלי, ואהיה פשוט דוריאן גריי וגמרנו...
לא מבינה את הקטע הזה, שאני צריכה לשנות מעצמי משהו, כדי שמאן
דהו יהיה לו נעים לראות אותי, או שאיזה גברת לא רוצה לראות את
האמת... כי האמת שלי היא האמת של כולם... רק שאני לא מסתירה
אותה.
לא מבינה למה אני צריכה בכלל להסתיר גיל, תרגיל, וכיו"ב...
להפך, אני אמורה להיות גאה במה שהשגתי בגילי, ובמה שעוד אני
אמורה לעשות ובכלל אני אמורה להיות גאה בחיי, בעשייתי,
בהתקדמותי. אז למה להסתיר?
מתסכלת אותי ההתחבאות של האנשים מאחורי מסכות ריקות מתוכן.
מתסכל אותי שמחביאים גיל, מתסכל אותי שחיים חיים ללא מודעות.
אז מה רציתי כולה לומר?
שאני ממש לא מתגעגעת לגיל מסויים של הבת שלי.
עבדה איתי אחת, שתמיד רצתה שהבת שלה תהיה יותר מבוגרת מאשר
היא, כדי שתוכל לשוחח, לצאת איתה וכו`... אבל אני עשיתי זאת
ממילא... אז מה נשתנה לי, מה נשתנה לי השנה?
|
