אני קמה בבוקר, ממש כמה דקות לפני עלות השחר, מתאמצת לקום מן
המיטה כמו כל גברת ישישה כמוני, ההרגשה שהיום זה יהיה היום
הגדול, יום הגאולה, היום הגדול בו המשיח יפתח את דלתות השמיים
וירד ארצה, ממלאת אותי באור קדוש, אור לבן וטהור.
אני יוצאת מחדרי אל המטבח, המים בקומקום רותחים ואני מכינה קפה
בשני ספלים, אחד אדום בשבילי ואחד כחול בשביל המשיח, למשיח אני
שמה שתי כפיות סוכר, לי אני שמה סוכרזית.
אני יוצאת ממפתן ביתי אל הסמטא שבא אני גרה ויושבת מול השולחן,
מניחה מולי את הקפה שלי ובצד השני של השולחן את הקפה של
המשיח.
האבן הירושלמית שממנה בנויים רוב הבניינים בעיר שלי, עכו,
מנצנצת באור השחרית, אני מרגישה זאת, מרגישה זאת בכל רמ"ח
איברי, היום יהיה היום שבוא הוא יגיע, ויחד איתו, תגיע
הגאולה.
והנה אני רואה אותו מתקרב, רוכב לעברי מכיוון הים, ישוב על
חמור לבן, כשהוא מגיע בדיוק לידי הוא מרים את השכמייה הכחולה
דהויה של הברדס שעטה על גופו, "לא," אני אומרת לעצמי "זה לא
הוא, זה רק עוד סוחר שבא מרחוק".
אני מסיימת לשתות את הקפה שלי, שופכת את הקפה של המשיח לשיחים
בצד,נכנסת פנימה, ועם חצי אכזבה חצי השתוקקות לבואו העתידי
חוזרת פנימה לביתי, הדלת נסגרת אחרי, עוד בוקר בלי הגאולה
עובר.