זה שתולה את הירח
בשמי הלילה התמירים
כדי שאור חיוור, בוטח,
ימתיק בדידות משוררים,
מיראים ירחיק לרגע
חזיון האופל האיום,
הוא ינחם כל לב יגע,
ימתין עמו לאור היום.

זה שתולה את הירח
ממתין אף הוא בהשלמה,
בלב כבד אותו לוקח
ביד קלה, עם בוא חמה.
באור זריחה, אז הוא יודע,
עת זמן השמש לעלות,
הוא משורר והוא יגע,
והוא חרד משחור לילות.

זה שתולה את הירח
שוב מתבונן איך הם רודפים
אחר תקוות בוקר חולפת,
משוררים מילים קוטפים.
לא משורר ולא חולם הוא,
איש לא ידע; עיניו שותקות.
הוא כאן לתלות את הירח.
ולנחם. ולחכות.