הוא היה שם כשזה החל ונגמר,
הוא הביט בי כשזלגו הדמעות, ונחפרו בעפר...
הוא שמע את צעקות ליבי מבפנים,
וראה את עיני העצובות, ולא החליף מבטים...
מבטו האפור, האדיש והעכור ועניו החיוורות הקטנות
גרמו לי לקצר בלב, והרחיבו שם נקודות חלולות.
הוא דיבר אלי... אך עיניו, עיניו לא הביטו ישירות,
הן לא הביטו בעיני הכואבות מבכי, העצובות...
ואני? אני מביטה בו וחושבת, דווקא בבחורים כמוהו מאוהבת?
אבל האהבה... ללא שליטה, פשוט סוחפת,
וברגע שהחלה אותי לסחוף, קיבלה על ליבי שליטה מוחלטת,
והוא ניצל את אותה שליטה ובגד בליבי, בנפשי ואהבתי.

הוא רואה את הסבל והמועקה שאותי כובלת
ולא מייחס לזה כל חשיבות מיותרת,
הוא רואה אותי שותקת ואת ידי הרועדת...
הוא רואה שגופי אינו יציב, וכמעט יראני מועדת,
אך הוא שותק, קלפיו לא רוצה לחשוף,
ורק אותי מנסה להתעות , לכבוש ולסחוף.
הפרפרים כבר מזמן התעופפו, הימים כבר חלפו,
ואני נשארת עם הרגשה מוזרה ולא מזוהה...
והוא, שומר על ליבו נעול ואת רגשותיו סגר בתיבה,
ואת המנעול והתיבה לא יפתח,
וכך לא נותן סיכוי שאולי,
אולי יבוא יום והאהבה הזו תפרח.