האצבעות מונחות על המקלדת. אור מועט בחדר, מוזיקה טובה ורעש
הקלידים. הידיים רפויות, מחפשות לאן לזוז, אבל המוח לא מפסיק
לחשוב. מה היא האות הבאה, לאן הולכים עכשיו, איך בעצם אומרים
הכל.

וגם כשרגוע סוער.
וגם כששקט רועש.
וגם כשכואב מחייכים.
וגם אם כשלתי אמשיך.

מדי פעם, הן זזות לכיוון ברור. לעתים מתמהמהות מעט לפני
הלחיצה. לעתים פשוט אינן עוזבות. והתחושה עוברת לעבר כל הגוף.
לראש המותש, לרגליים שכואבות ממאמץ, לידיים, לעיניים, לפה.
וזה בעצם לא מסובך, וגם לא כל כך קשה. רק צריך להעביר את
האצבעות לאן שהמוח רוצה. לוחצים על אות, היא מופיעה על המסך.
או שממשיכים או שמוחקים.
תודה שאת זה אני יודעת לעשות. לכתוב. לכתוב. לכתוב. לא
להפסיק.

אין לי כוח להגיד את הכל, אין לי כוח לאגור את מה שלא אומר.
אין בי כוח להחזיק אתכם מעל המים, אין בי את הכוח לעצור אתכם
לפני שתיפלו. אין לי את הכוחות לעודד אתכם ולהגיד את הדבר
הנכון.
הכוח הולך ונעלם לו. מבחנים, חזרות, לימודים, ריבים, פחד,
התמודדות, כאב, שמחה, כיף.

וזה לאו דווקא שאלה של כוח. אבל זה מה שהוחלט. והאצבעות צייתו.
אז הכוח נשאר.

יום אחד אני אכתוב את הכל.
יום אחד אני אספר את הכל.
יום אחד מישהו ידע.

ובינתיים?
סילחו לי. בבקשה.