שלומי אמביוולנטי ועם כאוס אינהרנטי,
אבל עם נטייה קלה לצד החיובי,
כי יש לי הסתייגות קלה מדחף אקסטרוונטי
לרקום עור וגידים על גילוי נפש די קווי.
זכיתי לבעיטה קשה בפן רגולטיבי,
שלא נתן גידור ברור בין יצר להרגל.
אך למרות חזות אקוטית המצב די פוזיטיבי,
כי עכשיו הכל די נוח - רק צריך להתרגל.

הורדתי מגפי איזו רוטינה מעיקה,
של מרדף כמו אחוז אמוק לפנטזיה ארוכה,
אבל היישרתי מבטי לאספקלריה השחוקה,
רק הפעם גם היטבתי להבחין שהיא סדוקה.

עכשיו קיים איזהו דפיציט קצת אימננטי,
כמו חור בלבנה, אבל לא חור בתוך הלב,
צריך למצוא תחליף יותר אמין וקונסוננטי,
לקרן זיו פניה או קולה המלבב.
ושקר גס יהיה לומר שיהיו לי עוד כמוה,
ושקר יהיה לומר שהיא היתה היינו הך,
אבל התחיל הזמן לפעול כשנגמר הזמן לשמוע
גיבובים חסרי כל פשר על עוד קשר שדעך.

הסרתי מנפשי עוד רגולציה מציקה,
של ייצור אסימיליציה די סינתטית וסרוחה,
כשהפסקתי לשכנע את עצמי בעול צדקה,
היטבתי להבין שהיא היתה אך גם הלכה.

כעת אני עדיין בן-אדם די פרודוקטיבי,
עומד, יושב, שוכב, עובד, לומד, צוחק וחי,
אבל למדתי להפגין באופן אסרטיבי,
מי נשלט ומי שולט ומי הם חברי.
אולי לקח קצת זמן שבו דשדשתי בקלחת,
אולי פחדתי [ובצדק] לשנות כך את אישי,
אבל עכשיו נרפאתי והבראתי מקדחת,
קדחת דיכוטומית של ייצור מושא נפשי.