היא ניסתה כבר הכל.
יצאה למועדונים - למרות שלא אהבה לרקוד.
יצאה לפאבים - למרות שלא אהבה את הטעם של הבירה.
יצאה לבתי קפה - למרות שהעדיפה לישון מוקדם.
עוד מעט בת 19, בת 19 ובלי אהבה ברזומה.
אז מה אם השיא הרומנטי שלה עד כה היה נשיקת לחי בכיתה ג'?

הטעם של הבחור האחרון עוד הורגש בשפתיה. הוא היה חמוד, נחמד.
הם דיברו כל הלילה. למה הוא התעקש לנשק אותה ולהרוס?
נשיקה חסרת משמעות, טכנית, לא נוחה, לא כיפית. מתי היא תדע מה
זו נשיקה? איך זה באמת מרגיש? למה הוא מרגיש והיא לא? איך שוב
זה לא קרה? מתי היא תתאהב כבר?

אפרת לקחה נשימה ארוכה לפני שעלתה לרכבת לתל אביב. היא מכירה
את אורן כבר יותר מחמש שנים. היא תמיד ראתה בו בן זוג מושלם,
אבל לא העזה לחשוב שיכול לקרות ביניהם משהו.
מהרגע הראשון שהם דיברו, הם דיברו על תחושות, רגשות, מחשבות.
אפרת לא הייתה רגילה לשמוע או לחלוק דברים כאלה בשיחה ראשונה.
הוא היה משונה, רגיש, אכפתי, עמוק, יצירתי - כל מה שאי פעם
חשבה שרצתה בבחור. איזה מזל יהיה לבחורה שתזכה בו.
הוא היה לפעמים אדיש.
לפעמים נחמד.
היא אהבה לדבר איתו. היא חשבה שהוא מחבב אותה.

ואז לאחרונה, היא הבינה שהיא רוצה אותו.
היא אמרה לו.
הוא ענה שהיא אחלה ושהוא היה נותן לזה סיכוי בכל זמן אחר, אבל
הוא לא מוכן לזוגיות בשלב זה של חייו.
היא חייכה וענתה שתחכה.
אחרי כמה חודשים אמרה לו שירדה ממנו מבחינה רומנטית, אבל שהיא
רוצה שהם ייפגשו יותר.
למה הוא לא מנסה להיפגש איתה? למה היא יוזמת הכל? אולי הוא
בכלל לא סובל אותה? ולמה הוא כזה אדיש? ולמה הוא לא מתקשר?
די.
לאפרת נמאס.
אין יותר אורן בשבילה מהיום.
אחרי שבוע הוא התחיל שיחה איתה.
היא ענתה.
שם בחור, פה בחור, אבל אין אהבה.
היא בכלל כבר לא צריכה ממנו אהבה, רק חברות. ככה לפחות היא
חושבת.
אבל אחרי שחזרה מהמפגש עם הבחור האחרון היא הלכה לישון בתסכול.
בלילה היא חלמה שאורן אומר לה שהוא אוהב אותה.
וואו.
כמה שזה מרגיש טוב.
וואו.
כמה שזה מרגיש רע לגלות שזה חלום.
היא מרשה לעצמה לדמיין איך הוא מנשק אותה נשיקה עדינה והיא
נענית, נהנית, מרגישה.
איך הוא מוריד את ידו ומלטף את גבה, מהדק אותה אליו יותר.
איך שהיא נצמדת, מחייכת, מאושרת.
אמרו לה שתעזוב, שהוא לא מעוניין בה ושהיא לא יכולה להמשיך
הלאה כשהוא מאחוריה. היא צריכה להפסיק לדבר איתו, להפסיק לחשוב
עליו, להתנתק ממנו.
איך היא יכולה?
היא נוסעת לתל אביב.
היא לא יודעת יותר מדי למה. היא פשוט צריכה לראות אותו. לפגוש
אותו.
איך זה ירגיש? איך זה יהיה? היא תתאכזב אחרי שלא ראתה אותו כבר
יותר מחצי שנה?
אף אחד לא יודע כמה הוא חשוב לה.
יש לו נטייה לסגור את עצמו בפני אנשים.
גם בפניה.
נמאס לה מזה. נמאס לה מזה שהוא רק אומר שהיא לא מבינה, ושזה לא
חשוב כי הוא לא התכוון להעלות את הנושא הזה, ושבכלל הידידה
הזאת שלו שיש לו מכירה אותו הכי טוב ואין עליה.

אלוהים, תעזור לי.
הוא הורג אותי.
אני כל הזמן הולכת צעד קדימה איתו וחוזרת שניים אחורה למחרת.
קשה לי איתו כל כך, באמת.
הוא כזה חשוב, אני מוכנה לעשות בשבילו המון גם מבלי לקבל
חזרה.

למה אתה לא מסתכל עליי, אורן?
הלוואי שהיית רק מרים אליי מבט.
כל כך הרבה פעמים אני רוצה למחוק אותך ממני, אבל לא יכולה.
איך אני יכולה להרפות ממך?
למה אתה משאיר אותי רחוק?
רק שלא יעבור הלילה.
רק שלא אצטרך להתמודד עם המחר.

ברכבת היא שוב מרשה לעצמה לדמיין איך יועבר הערב, איך תנוהל
הפגישה.
אולי הם סתם יסתובבו כל היום, ידברו על נושאים כלליים וייפרדו
בחיוך עד לשנה הבאה כשהיא תבכה כל הדרך חזרה?
אולי היא תשב איתו, תשאל אותו מה הוא באמת רוצה ממנה, מה היא
בשבילו והוא יודה ברגשותיו סופסוף והיא תישאר לישון אצלו
בלילה.

אבל מה יקרה אם היא תצטרך להגיד לו "ביי"?
הרי אם יענה שהוא לא נפתח בפני אנשים וככה הוא, ושהוא לא
ישתנה, ושהוא מעדיף את הידידות הקרובה-רחוקה המשונה הזו... היא
לא יכולה לקבל את זה. לא.
היא תסרב, ואחרי דקות ארוכות של שתיקה היא תבקש ממנו להסיע
אותה לרכבת.
באוטו הוא ישים ווליום חזק כדי להשתיק את השקט המרעיש.
כשיגיעו היא תבקש ממנו לצאת כדי לתת לה חיבוק אחרון.
היא כבר הודיעה לו לא להתקשר אליה.
היא תחבק אותו חיבוק טוב ואחרון והוא יחבק אותה בחזרה במבוכה.
היא תאחל לו: "תהיה בסדר. תשתדל להיות חיובי ונחמד, ושיהיו לך
חיים טובים."
הוא יצליח לגמגם: "גם לך."
הוא יסתכל עליה פונה עם גבה אליו והולכת אל התחנה.
בשלב זה היא תדמיין איך הוא קורא בשמה ועוצר אותה, מתעקש שלא
תלך, שהוא מצטער...
רק שבמציאות היא בטח תמשיך לצעוד מבלי להסתכל אחורה.
היא רק תאמר בשקט מבלי שישמע:
"ביי אורן."