דווקא את,
דווקא את, כל כך קטנה עם נוכחות גדולה
את, שנמצאת כל כך קרוב. יושבת רחוק ומחייכת. מחייכת, לא אליי.
שותקת, מדברת אליי.
את, שקוראת את מחשבותיי. מבינה.
את, שלא מקשיבה לי, לא אני...
דווקא את, עושה את הכל, בדברים הקטנים.
את, שגורמת לי להרגיש טוב, מרגישה קטנה וחסרת תועלת.
לא נוח לי איתך, חוסמת אותי עם הבטחון שבין רגע מתפוגג.
שואלת אותי ואני שותקת.
היא באה, ואת שוב שואלת, שקט.
את, שכל רצוני הוא להיות את.
את, אוהבת לא אוהבת, לא מתייחסת.
אז למה דווקא את?
גורמת לי לאבד את הכל - את עצמי.
שיש עוד הרבה שנמצאיים פה, עוד לפנייך... במקביל.
אבל איתך - את זה אחרת.
ואני שואלת, מה?
שוב ושוב ואין תשובה.
מי את?
יושבת בכיסא הגבוה, בוהה. החלקיקים הזהובים לאט לאט הולכים
ונעלמים. הקסם מתפוגג.
תחושת השלווה שעוטפת אותי מתחילה להרפות. חוסר מנוחה, כעס,
כאב.
זו את, שמונחת כאן לידי, שגורמת לחלום, לחשוב - מה את...
את מסתכלת ושואלת הכל בסדר? ואני עונה כן, בטח ושוב אותה
שתיקה.
דווקא את, שמסתכלת עליי שנה אחת למעלה, ואולי גם חודש וששה עשר
יום, נותנת תחושת בטחון, שומרת עליי.
נראית בעיניך לא יותר מילדה. ואולי סתם ילדה. ולא יותר...
את, שאומרת משהו אחד ומרגישה אחרת, מתנהגת אחרת.
להאמין לך? אחרים אומרים שכן.
לא.
את, שגורמת לי לאהוב אותך, את מה שאת.
את, שמפגינה את המיוחדות שבך - גורמת לי לרעוד.
את, שמבלבלת אותי ונמצאת תמיד במחשבותיי.
דווקא את, עם כל מה שאת - דוווקא את!