הסתכלתי עליו. בלי סופים טובים בסיפור הזה, ידעתי, אולי אהבה
שתשתנה בסופו של דבר ל"תת הכרה נפתחת כמו מניפה". אולי הוא היה
כזה מהרגע הראשון. אני לא קחי את זה בקלות. קחי, למרות שהיא
חברת מסיבות לעת מצוא שלי, לא מספיקה תמיד.
דורה, השכנה המזדקנת שלי, שתמיד מזמינה אותי לקפה, היא אשה
חכמה. פעם היא סיפרה שמישהו הבטיח הבטחות, אבל עזב אותה בחודש
רביעי וחצי עם כלום. אז מה אם היום היא סבתא והכל, טפו טפו
טפו, נברא בשתי ידיה. אז מה אם יש לה מכונת אספרסו משוכללת,
רועה גרמני גזעי עם תעודה. זה לא משנה את זה שמישהו זנח אותה.
וככה זה. כשאת נזנחת את נושאת את הקלון. כשמישהו זונח אותך,
ואני מתעקשת להשתמש במילה הזאת, כי את כולך זנוחה, וגם אם את
מעמידה פנים שאת אשה חזקה, בסופו של דבר את נזנחת, ואת שבורה
כמו צלחת יוונית.

קחי את זה בקלות לא נפגעת, היא לא מבינה. היא פעם בכתה כשאהוב
גדול זנח אותה, הזילה דמעה ואז גם זיינה איזה עורך דין שרירי.
"קחי את זה בקלות", היא אומרת לעצמה, והמנטרה הזאת שם במוח
שלה, וחוסר המודעות הופך את הכל לקל.

כשהשכל הבריא שלי ממשיך לזרום הוא לרוב עוצר אחרי זמן מה. השכל
הבריא שלי הוא זן נדיר. גם לי יש מנטרה "רדי שלושה קילו". היא
לרוב ניתנת לשינון, אבל לא עובדת.
הוא מסתכל עלי בעיניים הקטנות ואני חושבת שפעם אהבתי מישהו.
אבל אהבה זה לא מספיק. ותמיד יהיה לו קול נעים ואהבה שקטה.
והמחשבות הגדולות שלו, יותר משל וודי אלן, בחיי, ממיטות עלי
אסון. ואני רק חושבת עליו יותר, וכאן מתחיל המקום בו נגמר השכל
הבריא שלי. פה מתחיל העיסוי הנפשי העמוק.


בסופו של דבר היא זרם תודעה אחד מזויף. הוא לא יגע בה באמת,
היא לא תוכל. כשהיא המועקה של עצמה אנשים אוטמים אזניים.
קחי את זה בקלות למשל, מדברת על מדבקות חדשות להצנעת הפטמות,
ולמרות שהן רעיון די מוצלח לשמלות בעלות מחשוף, קשה לה לשמוע.
אולי היא תתקשר אליו ותספר לו שהיא שונאת את עצמה?
עכשיו היא חושבת עליו ושוב נתקפת בחילה. "מצויין", היא חושבת,
עכשיו מצאתי את התרופה למנטרת ה"רדי שלושה קילו".


אז מה אם היא בחורה פשוטה נורא, כלומר פשוטה במובנים המקובלים,
כי בכל זאת הוא הרקולס. והיא רק חולמת להיות קצת ונוס.
הוא הזמין אותה למשקה פעם, ודורה מרוצה מהעניין אבל מזהירה
"גברים הם הטלטלה של הנפש". לדורה יש משפטים ממצי מציאות. היא
אולי סוג של קלישאה, אבל כיאה לקלישאות היא צודקת בצורה
מוחלטת. לרוב.


היא מתעוררת מוקדם ומתמתחת, הרקולס עדיין ישן. לרוב כשאנשים
ישנים הם דוחים אותה. יש משהו חולני בגוף השמוט ובפרצוף הסופני
של אנשים ישנים. אבל הוא כל-כך יפה. שוב היא לא שכבה איתו. וזה
לא שהיא לא רצתה. רק הפחד...


קחי את זה בקלות דווקא מתלהבת לשמוע שיש מצב ליחסים עם אל.
"תזרמי", היא אומרת. אבל איך אפשר לזרום כשהשכל הבריא עושה
סתימה בראש?

היא מבקשת מהרקולס לקחת את זה לאט, והוא מבין ומסכים. המנטרה
השתנתה לאחרונה ל"רדי חמישה קילו". רזון נפשי הוא פתרון
למועקה, היא חושבת.

היום היתה ארוחה אצל ההורים שלו, זאוס היה נחמד והרה קצת פחות,
אבל בכל זאת היתה ארוחה מהנה ביותר. והנוף המרשים ממהר סחרר לה
את המחשבות.


ההנאות הפשוטות מתחילות להתפס אצלה. היא הבטיחה לו שתפסיק
לעשן, אבל היא רק מעשנת ומעשנת. הנוכחות שלו היא צורך
בניקוטין.
היא מסתכלת במראה ומצרה היקפים.

"רדי חמישה קילו!"

היא עושה שחי, רגליים, מפשעה. היום הם ישכבו.
הוא חוזר הביתה מהעבודה.
"יש לך קונדום בארנק?" היא קצת אובדת עצות, למרות ששתתה קצת
יין לפני כן.

הוא קם בבוקר לפניה ומשאיר פתק "מצטער, אבל המנטרות שלך
ממוצעות מדי בשבילי".

"אוף! ידעתי שהמנטרה היתה צריכה להתקדם לרדי שמונה קילו. איך
יכולתי להיות כל-כך מפגרת?"