לחמנו ימים, לחמנו לילות. לאמיתו של דבר איבדנו את הספירה של
הימים אותם לחמנו, תקופה ארוכה לחמנו מבלי להבדיל בין יום
ללילה. הקרבות היו קשים אך נראה שקיבלו סוג מסוים של דפוס אשר
אפשר לנו לבנות מעין שגרת חיים טיפה הזויה, שמאפשרת לכל אחד
מאיתנו טיפה לנוח וגם למצוא את הזמן עבור השקט שלו.
אני לא יודע בדיוק איך זה קרה, אבל אחרי ימים של לחימה התחלנו
לראות מעין דפוס אשר אפשר ימים שלמים של שקט, כאילו שני הצדדים
- אנחנו והם - הגענו למצב שכל מספר ימים מבצעים הערכת מצב,
בודקים את המצב, משנים דברים ואז חוזרים להפסיד. אנחנו,
החיילים שלא ידענו את המשמעות, רק ראינו אותם מהצד, נראה לנו
הסידור הזה כאילו הוא מאפשר לנו לראות את החופש. ידענו שזה סוג
של משחק סדיסטי למתוח את הקץ, אבל באותם רגעים היינו מוכנים
לקנות כל דבר על מנת למצוא טיפה שקט.
ככל שנמשכו ההפוגות האלו יכולנו להבין היכן אנחנו נמצאים ומי
מחברינו עדיין נמצא לצידנו. כי כאשר הקרבות מתחדשים אנחנו
עסוקים בלהגן ובלתקוף עד שאיננו יודעים מי הם אלו המקיפים
אותנו כי אנו נשאבים איש איש לעולמו שלו, למלחמה הפרטית שלו
בשדים אשר נמצאים בכל אחד ואחד מאתנו. הרגיעות מאפשרות לנו
לשבת, לדבר על השדים, לראות את החברים ולהחזיר לעצמנו טיפת
שפיות אל מול אותן זוועות אשר ממלאות את חיינו ולא נותנות לנו
מנוח.
שמש אדומה התחילה צובעת את השמיים. היא התחילה שוקעת לתוך
העננים אשר מילאו את השמים, קרניה עדיין מסתננות ומאירות מבעד
לאותם עננים שעה שהיא התחילה לשקוע. אנחנו, שהבטנו בה, ידענו
שאנחנו נכנסים לסופו של יום ואבוקות החלו נדלקות ברחבי שדה
הקרב הגדול אשר נמתח עד לאופק. אלפי אבוקות קרב דלקו, האירו את
האוויר וחיממו את האוויר הקר אשר היה עדיין בעיצומו של החורף
למרות שמזה מספר ימים כבר חדלו גשמים להכביד את צעדינו.
התחלתי לארגן את הדברים שלי. יצאתי מאותה סוכה שבנינו אני
וחבריי. רציתי לראות את השקיעה לאחר ימים רבים שלא יכולתי
לעשות זאת מחמת העננים ומחמת הקרבות שלא אפשרו לי ליהנות מאותו
רגע פשוט וקסום. עמדתי והבטתי על אותו שדה קרב ענקי. יכולתי
לראות את הגופות אשר נפלו בימים האחרונים שוכבות להן מבלי לנוע
בינינו ואיש אינו ניגש לשאול לשלומם. באוויר הייתה תחושה מוזרה
שלא יכולתי לומר מהי אבל היא השאירה אותי מרותק ודרוך לכל
דבר.
ופתאום זה הכה אותי; יכולתי לראות את אבוקות שדי המלחמה אשר
היו פזורות כקו אחד אשר סימל את קו הלחימה, את הגבול המשתנה
מדי מספר ימים בינינו לבין האופל. ראיתי את האבוקות אבל לא
ראיתי את השדים. בתחילה חשבתי שעיני מטעות אותי והעייפות
מכרסמת בי אבל ככל שהבטתי הבנתי שהשדים נעלמו. פחד מילא אותי,
יותר מכל דבר אחד הפחד מילא אותי ושבה אותי ולא יכולתי לזוז
ממקומי ולומר דבר. הייתי מרוחק ולא יכולתי לדעת אם עוד חיילים
ראו את הדבר אבל ידעתי שתוך רגע קט הפחד יתפוס את כל המחנה
ויתלקח בשדה הקרב.
ככל שנקפו השעות, הרגעים, השניות מאז הבנתי את שראו עיניי
התחילו יותר ויותר לוחמים להבין את המצב. יכולתי לחוש את הפחד
מזדחל לתוך המחנה שלנו וכובש את לבבות לוחמיי וחבריי, שלפני
רגעים היו בטוחים בניצחונם, כמה זמן שייקח, ופתאום הפחד ממלא
אותם ואינם יכולים לעשות דבר. כשדה קוצים הפחד התחיל להלום
בכולם עד שנראה שאחז הוא בכולנו ושולט הוא בכולנו כבובות
מריונטה אשר שבויות במשהו שאינן יכולות להתנתק ממנו.
תזזית אחזה בכולנו, מנסים להבין את אשר התרחש, מנסים להבין את
המשמעויות של כלל הדברים אשר אנחנו רואים ואיננו יכולים להבין
את המשמעות שלהם. אני התיישבתי על אחד הסלעים אשר היו בקרבת
מקום. ידעתי שאיני יכול לעשות דבר וכל שנותר לי זה לשבת להמתין
ולראות מה יילד יום, לראות מה יעשו המפקדות. אבל ידעתי
שהאפשרויות העומדות בפני המפקדים מועטות ביותר כי כוחם נבע
מאותם שדים אשר היו הלוחמים, הלוחמים אשר הגנו עלינו ואשר
העניקו לנו את הכוח להחזיק כל כך הרבה ימים בקרבות המערכה.
שופר נשמע בחשכת הלילה. יכולתי לשמוע אותו מהדהד במעלה מחנה
הקרב, חותך את הלילה אשר חדר למחנה בליווי כוכבים אשר האירו את
שלא רצינו לראות, את המצב אליו נקלענו. ידעתי את משמעות
הקריאה, מעין הבנה וציפייה, מאחר שסימלה את כינוסם של כלל
המפקדים אשר היו פזורים ברחבי הבסיס. אני וחבריי ציפינו לקריאה
הזאת כי צפינו שאחריה דברים יתחילו להתרחש, נקבל תשובות על
המצב ועל העתיד להיות, אבל ידענו שינקפו שעות טרם נקבל דבר מה
חדש.
הלילה כיסה אותנו ושקט מוזר היה בקרב, ציפיתי שהאופל יתקוף
אותנו לאחר שייווכח שאנו חסרי הגנה ואיננו יכולים מולם אבל לא.
הם לא עשו דבר, כאילו ביקשו לראות את מעשינו בטרם יעשו הם דבר,
כאילו ידעו הם ששדי המלחמה ייעלמו ולא יהיו עוד חלק מהמלחמה
הזאת וחיכו לראות אילו הפתעות נוספות עלולים להעמיד בפניהם
מנהיגי ארצות החופש. אנחנו, שהיינו הלוחמים, ידענו שזהו משחק
אכזרי כי אין לנו דבר להציע והיה עלינו לעמוד מולם ולהגן
בגופנו בטרם יוכלו להשמידנו.
אוהל בלב הלחימה, יכולתי לראות אותו מהאופק. כאשר פילחה תרועת
השופר את האוויר יכולתי לראות את האוהל, אוהל אשר נקראתי אליו
אבל לא רציתי להיות נוכח בתוכו כי לבי כבד עלי. מעשינו ברגעים
אלו יכתיבו כיצד ייראו חיינו, טעויות הרגעים האלו יהיו המחיר
אותו נשלם דורות רבים, אבל לשם כך ביקשתי להיות בצבא החופש,
לשם כך ביקשתי להיות מפקד ולהוביל לוחמים לקרב. לא כדי לראות
את דם הנופלים, אלא כדי לעשות את המעשים הנכונים, לקבל את
ההחלטות הנכונות לטובת אלו שאנו משאירים מאחור ולא עבורי.
צעדים איטיים עשיתי בעודי נכנס לאוהל. הייתי בין הראשונים אשר
נכנסו לאוהל. מחוץ לאוהל יכולתי לראות מפקדים ולוחמים אשר
המתינו שאחרים ייכנסו בטרם הם יעשו את המעשה אשר היה קשה
לכולנו אבל מחייב, כי דברים השתנו ולא יכולנו לשנות אותם
בחזרה. עמדתי וסקרתי את המפות, לראות כיצד השתנו הדברים מאז
החלו הקרבות, לראות מה השגנו עד היום ומה הפסדנו, מהו המחיר
אותו שילמנו עד היום כי בלא קושי יכולתי לנחש את המחיר אותו
יהיה עלינו לשלם עם אור ראשון.
בסופו של דבר כולם נכנסו לתוך האוהל. אני תפסתי פינה וביקשתי
לשמוע את האחרים, כי לא היו לי מילים רבות לומר על המצב וידעתי
שבין הבאים ישנם אלו אשר חשובים ממני ויודעים להביע את דעתם
ולנסח את עצמם, ומה אני מולם. וכולם התאספו מול מפת שדה הקרב
אשר נפרשה על השולחן, כולם הביטו בכוחות אשר היו פרושים מהעיר
ברן אשר בדרום ועד לארץ המנוחה בצפון. אלפי לוחמים על פני אלפי
קילומטרים, מרחק עצום מול כמויות אדירות של לוחמים, אשר עכשיו
הפחד שולט בהם ויש לארגנם במהירות בטרם נאבד את הארץ הזאת.
מילים נזרקו לאוויר אבל כולנו ידענו בלי יוצא מהכלל שבסופו של
דבר אנחנו חייבים לסדר את השורות, להיות עם הלוחמים שלנו
ולהגן, כי עכשיו אין מי שיהיה ויגן על הלוחמים שלנו. עכשיו
אנחנו נשלם את מחיר השדים, עכשיו נילחם את הקרבות שזכינו בהם,
עכשיו זה יהיה או אנחנו או שכולם מושמדים ואין אפשרות באמצע.
כולם ידעו מה צריך לעשות על מנת לארגן את השורות, לא שזאת
משימה פשוטה, בסופו של דבר אתה צריך לארגן את הלוחמים לעמוד
מול הזוועות ולראות איך אנחנו מגנים על הארץ בכוחות קטנים
יותר.
אני הקשבתי והסכמתי עם הדברים, אבל ככל שהדברים התארכו ונמשכו,
ליישר את הכוחות ולהתארגן על הקרב האחרון, הבנתי שהם מוותרים
על משהו שהוא אולי ניסוי סרק אבל אולי בסופו של דבר הכל
וחייבים לנסות אותו. אני עמדתי בפינה ולא הייתי מורגש, אולי כי
בסופו של דבר תמיד ביקשתי את הריחוק ואת הבידול ופתאום אני
מבקש לעצמי את האור על מנת להכניס משהו. זרקתי על השולחן אבן
אשר הקפיצה את כולם ומשכה את תשומת לבם אלי, כי בסופו של דבר
האבן הגיעה ממני.
מבטים רבים הופנו אלי ואף אחד מהם לא הראה חיוך על המעשה ועל
המצב אבל ידעתי שאין לי הרבה אפשרויות להביע את עצמי. נשמתי
מספר נשימות ואמרתי 'תראו, אנחנו מסדרים את השורות, מתכוננים
לקרב האחרון, אבל מה עם לבדוק מה בדיוק קרה עם שדי המלחמה. הרי
אנחנו יודעים מי היו אלו שזימנו אותם, נלך אליהם לקבל תשובה.'
שקט השתרר מסביב, כאילו פתאום הבינו שיש עדיין סיכוי להציל את
הארץ הזאת, סיכוי אשר חמק מעיניהם ופתאום הוא חזק עליהם.
בסופו של ערב יצאנו מהאוהל עם שתי החלטות. האחת, ליישר את
השורות ולצאת לקרב במצב הקיים ולהחזיק מעמד ולהלחם עד מוות,
ובמקביל תצא קבוצה על מנת לנסות להבין את פשר היעלמותם של שדי
המלחמה ואם ניתן להשיבם לשדה הקרב על מנת לשמור על הסיכוי.
כולנו ידענו שדבר אינו בטוח כי דברים רבים עומדים על הכף
ועלינו לעשות את הכל על מנת לצלוח את התקופה הזאת ואת הרגעים
האלו. אני, שהצעתי את הרעיון להבין להיכן נעלמו, נשלחתי לנסות
להבין לאן נעלמו השדים. לצערי, לחץ הזמן הכתיב שלא יכולתי
להיפרד מחיילי והיה עלי לצאת מייד עם עוד קבוצת לוחמים על מנת
שאולי תהיה לנו אפשרות לשנות את מאזן הכוחות.
חבריי יצאו לארגן את השורות, לארגן את אלו שעתידים לצאת לקרב,
אלו העתידים להלחם עד מותם בלב השממה אשר מילאה את הארץ. אני
הבטתי בהם מהצד, כאשר לי ניתן מסע אחר, אחריות אחרת. קינאתי
בהם על האחריות, על המסע שלהם שאותו הם ידעו, ואילו אני לא
ידעתי את שלי אבל ידעתי שלכל אחד מאתנו תפקיד מיוחד וחשוב שאין
שני לו ואין אפשרות לטעות בו.
עמדנו על ראש הגבעה אשר הייתה מולנו. אני רכבתי על סוס ועליתי
על מנת לראות את שדה הקרב; פתאום הוא כל כך שונה. הבלבול היה
באוויר, פחד מילא אותי ונשב עלי כאוויר הים שהכה אותי בפעם
האחרונה שביקרתי לאורך החוף. ידעתי שעלי לדרבן את סוסי על מנת
להיות עם אנשיי, לארגן אותם, להפוך אותם לחסונים כשאין סיכוי,
לתת להם את הכוח כשהוא נמוג באפלה, ואני עומד ומביט מראש הגבעה
על המערכה העתידה לפרוץ ויודע שהעתיד שונה ואינו ידוע.
ירדתי במהירות, חוצה את השדה, מביט באנשים, מנסה למצוא את
המילים הנכונות. איך אפשר למצוא את המילים הנכונות כאשר הכל
נמוג לתוך הערפל. ירדתי מהסוס והבטתי בכל אותם אנשים אשר החלו
מתגודדים סביבי, ראיתי את השאלות בעיניהם והם הביטו בי, מבקשים
לדעת לאן להמשיך. הבטתי בכולם. 'בשלב זה אנחנו מגנים בגופנו על
הארץ הזאת עד אשר נבין את המשמעות של האירועים האחרונים. אני
מבקש מכם להתארגן ולאסוף את הכוחות לקרב האחרון.' הבטתי בהם.
יכולתי לראות את ההבנה אבל המעשים היו איטיים כאילו חסרי שקט
וחסרי אמונה הם.
התחלתי לארגן את השורות, לא בקלות עשיתי זאת. פתאום אתה מוצא
את עצמך עומד בשורה הראשונה, מביט בשדי האופל אשר נעו לאורך
השדה, מביטים בך ויודעים יותר ממך את אשר מתחולל בשורתך.
החיילים התחילו להתארגן, מבינים שהכל יצלח או ייפול על הנחישות
שלהם. כך, לאט לאט, התחלנו לבנות את הצבא מחדש, את השורות אשר
לרגע קרסו.
יצאתי מהאוהל, מלווה בעשרה לוחמים שונים. הם הביטו בי מבלי
להבין את המשמעות של הקריאה שלהם. הם נקראו משדה הקרב ואני
מגיע מתוך האוהל, מביט בהם, סוקר אותם ומבין שעלי לומר להם לאן
עלינו ללכת ומה אנחנו מחפשים על מנת שילכו אחרי. הם הביטו בי
במבט מפוחד וחושד, הם ידעו שמשהו התרחש, הם ראו זאת בעיניהם
אבל בין לראות בעיניהם ובין להיקרא לאוהל המפקדה יש מרחק רב.
'הביטו, אנחנו יוצאים למצוא את שדי המלחמה, הם נעלמו ואיתם רוח
הקרב. אנחנו לא יודעים היכן הם, אבל יודעים מי עתיד לומר לנו.
נצא בציוד קל כי זמננו קצר והמוות מרחף גם עלינו.' פשטנו
מעלינו כל ציוד אשר עתיד להכביד על צעדינו והתארגנו ליציאה.
נפרדתי מאנשיי אשר הביטו בי בציפייה להכוונה, הבטתי בלוחמים
אשר צוותו אלי, הוריתי את הכיוון ויצאנו כרוח סערה לעבר גורלנו
שלנו, גורלה של ממלכה שלמה. יצאנו בלילה, שבו הכוכבים הם
המדריכים היחידים שלנו, אך אנו נחושים למצוא את דרכנו כי זמן
אינו מצרך אשר נמצא באמתחתנו, ובכל זאת יודעים שלא בקלות נתקדם
בלילה ועתידים אנו למצוא את אלו המבקשים למנוע את התקדמותנו.
שמש חיוורת החלה עולה על יום חדש, יום שהוא תחילתה של תקופה
שאף אחד מאתנו לא ביקש להיות חלק ממנה אך היא חבקה אותנו,
אנחנו המשכנו מבלי לומר את המילים שידענו. אנו התקווה האחרונה
לממלכה החופשית, מעשינו יכתיבו את החיים ואת המתים. אם נמצא את
שנחפש נחיה, ואם לא - נמות כולנו ונשקע באפלה אשר תאסוף את החי
למוות.
ידעתי שאני בודד בקרב הזה, הקרב על החיילים שלי שהמתינו כמוני
לראות כיצד יתחיל היום, האם נקבל עוד יום של חסד, האם צבא
האופל יניח לנו עוד יום אחד להתענות בפחד שלנו או יתקוף. חברי
שיצא למסע אמור להביא לשינוי, אבל איני מאמין שימצא את הגביע
הקדוש שלנו, את המושיעים שלנו. משהו גורם לי להאמין שאנחנו
נידונו להלחם את הקרב האחרון, את הקרב של מותנו.