מבני אבן רבי עוצמה נבנו לאורך קו הגבול, מבני אבן אשר סימלו
את גבולות הארץ, את ממלכת האופל ואת הממלכות. תשעה עשר מבנים
נבנו במרוצת השנים להזהיר מפני בואה של שעה רעה על הארץ הזאת.
כאשר הבטתי בבנייתם כשהייתי קטן, לא שיערתי שיום אחד אהיה בתוך
אחד ממבנים אלו, כותב מילים אלו למען הדורות הבאים, ללמד על
שעות קשות הפוקדות אותנו ועתידות לשנות את חיינו.
בתחילה נבנה מבצר אבן ראשון אשר היה רב רושם ולו מגדל גבוה אשר
השקיף לעבר ממלכת האופל ויכול לראות את תכונות הארץ. אנחנו,
כשהיינו ילדים, שיחקנו בצילו של המבצר אשר היה גם מגן כפרנו.
מבצר ענק נבנה, בעל חומות אבן בצורות ושערי ברזל המעוטרים
בקישוטים מלאכת מחשבת אשר הובאו מהרי הקרח הגדולים. הגמדים הם
אלו אשר בנו את השערים. בתחילת ילדותי, המבצר היה בודד והיה
מעין תזכורת לכך שמצידה השני של הממלכה שוכן רועה אשר צריך
לעקוב אחר צעדיו.
כשעזבתי את הכפר כדי ללכת ללמוד, החלו נבנים המבצרים הנוספים.
המבצרים הנוספים היו גדולים יותר ונראו כמפלצות אבן אשר שומרות
על הארץ. הם חסרו את אותו חן מיוחד אשר אפיין את המבצר הראשון
אך היו מסיביים יותר ונראה ששליטי הארץ ידעו שביום מן הימים
עתידים מבצרים אלו להגן על הארץ. כשעזבתי את הכפר עדיין הייתי
בטוח שטועים הם ושרוחות הקרב שככו מן הארץ ואין אנו עתידים
לראות מלחמות.
שנים רבות לא הייתי בכפרי ולא בצילם של מבצרי האבן, וזקנתי
מאוד וידי שלא היו כבעבר ידעו עדיין לתאר את הארץ הזאת. באחד
מאותם ימים, בעודי יושב בחדרי, שליח הגיע אלי, בגדיו היו של
שליחי הממלכה, ואני, שמעולם לא התעסקתי בענייני הממלכה,
הופתעתי מנוכחותו אך ידעתי שדבר מה קרה. נטלתי את המגילה
וקראתי אותה בעיון. ככל שקראתי הבנתי שמבקשים את נוכחותי
בישיבה, אך יותר משמבקשים את נוכחותי מבקשים את כישרוני. ואני
זקן ומעולם לא סירבתי לבקשות. הצטרפתי לשליח.
באוהל רחב ידיים ישבו מספר אנשי מלחמה אשר יכולתי לזהותם בקלות
בזכות לבושם וכלי מלחמתם אשר היו מונחים לצידם. הם היו חסרי
גינוני נימוס שהיו כל כך אופייניים לאנשי חצר הממלכות, הם
דיברו בשקט כאילו מבקשים להסתיר סוד אפל. בצידו השני של האוהל
ישבו מספר אנשים אשר לא הכרתי את פניהם אך לבושם הסגיר את
מעמדם ואת מוצאם, והם הביטו בי במבט מופתע אך מלא יראה. הבטתי
בהם דקות מספר מבלי להבין אותם ומבלי להבין את רחשי לבם, אך
ידעתי שדבר מה נפל. מפה נפרשה על שולחן העץ ויכולתי לראות את
המבצרים ואת כפרי שנראה שעדיין עמד על תילו. במילים קצרות
הסבירו לי את בקשתם.
התיישבתי דקות ארוכות בתוך עצמי, בתוך מחשבותיי על הבקשה ועל
העתיד. תמיד זכרתי את אזהרות אבי על העתיד ועל רוחות הקרב, אך
תמיד חשבתי שמבקש הוא להפחיד אותי, והנה מבקשים ממני ללכת
לשכון במבצרים אלו ולתאר את רוחות הכפר שיחלפו מבעד לאצבעותיי
ולתאר את ההווה למען העתיד. כבוד הוא המעשה אך אחריות רבה
טמונה במעשה, מאחר שעלי לספר את האמת כפי שאני רואה אותה ומה
קובע מהי האמת, האם האמת היא מה שאנחנו רואים או הדברים
הנסתרים מעינינו. לאחר דקות ארוכות של מחשבה הסכמתי למשימה.
יצאנו אני ועוד שני חיילים שהיו חמושים וערוכים מכף רגל ועד
ראש. נראה שהם היו יותר מתוחים ממני להביא אותי למבצרים. נראה
שיושבי האוהל ידעו את תשובתי בטרם הגעתי מאחר שכל שציידו אותי
היה קסת ודיו, ונאמר לי כי המגילות שעליהן נתבקשתי לכתוב
ממתינות לי בראש המגדל. מופתע מהביטחון אבל מודע לעובדה שתמיד
הייתי סקרן לדברים האלו ולמרות גילי תמיד רציתי להיות זה שכותב
את ההיסטוריה ולא מפרש אותה, יצאנו במסע מהיר אשר נראה שהזמן
רדף אחרינו ולא אנחנו אחריו. ככל שנמשך המסע יכולתי להבין מדוע
הזמן דחק בנו, חיילים ממקומות שונים לאורך הדרך התחילו
להתקבץ.
בבוקרו של היום הרביעי למסענו הגעתי למבצר אשר הכרתי בילדותי,
אך בפעם הראשונה בחיי הזדמן לי להיכנס בשעריו. בשער הכניסה
עמדו מספר לוחמים אשר עמדו והביטו בי במבט בוחן, מנסים להבין
את מעשיו של איש זקן בפתחה של מלחמה קרבה. פגשתי את מפקד המבצר
שעזר לי לעלות לראש המגדל שכל כך הכרתי. בעודנו עולים הוחלפו
מילים אשר העניקו לי נקודת מוצא טובה להבין את המתרחש ואת
שעתיד אני לראות. בראש המגדל יכולתי לראות את המגילות המובטחות
ואת כלל הממלכה. דקות נוספות נותר עימי המפקד, מסביר לי את
שעיני רואות, וכדי להקל עלי תלה מפות על קירות המגדל, שעליהן
צוינו מקומות אותם יכולתי לזהות הן במציאות והן על המפה וכך
הייתי מוכן למלחמה הקרבה.
דרך חלון המגדל יכולתי לראות את צבא החופש מתאסף ומגיע, חיל רב
רושם וגדול אשר הגיע מכל קצוות הממלכה לקדם את פני הרעה. צבא
החופש, שם מוזר למשהו שאיננו יודעים אם הוא קיים אך הוא מוחשי
כי הוא המגן היחיד שיש לנו מפני העתיד לבוא, צבא אשר החל מתפרש
לאורך תשעה עשרה המבצרים. יכולתי לראות את האוהלים המוקמים
מחוץ למבצר ואת החיילים המתארגנים. קונן בי הרצון לרדת לפגוש
אותם בטרם יחלו הקרבות, להבין אותם, לשמוע אותם, לראות האם
תחושותיי הן תחושותיהם.
באחד הלילות ירדתי מחדרי ויצאתי מחוץ למצודה. שעריה היו פתוחים
והייתי חופשי לצאת ולשוטט בין האוהלים. הייתי שונה בנוף
החיילים אך לא משכתי תשומת לב, הרי מי מתייחס לזקן בלב מחנה
צבאי. יכולתי לשמוע את פחדיהם, את השיחות על העתיד לבוא. ככל
שהקשבתי ללבותיהם הבנתי שאותו פחד אשר מקנן בי מקנן בלבותיהם,
אך מבינים הם טוב ממני את משמעותה של המלחמה. עבורי מלחמה הינה
סיפור רומנטי אשר אני מספר אותו למען הדורות הבאים, אך עבורם
המלחמה הינה המציאות, המוות ואולי הסיכוי לחזור לחיים שעזבו.
הבנתי את כאבם, היה חשוב לי להבין כיצד הם רואים את המלחמה על
מנת להבין את האמת על המציאות שאליה אנחנו עתידים להיכנס. כדי
לדעת לספר את הסיפור שלהם, כי הוא שלהם יותר מאשר שלי, כי אני
בפרוץ הקרבות אשב במגדל השן שלי ואספר את סיפורם של הלוחמים
העתידים להגן על הארץ כדי שבעוד שנים יוכלו לקרוא את סיפורי,
את סיפורי הקרבות. עזבתי את מחנה הצבא ושבתי לחדרי, מבין טוב
יותר את התחושות ואת אשר עתיד להתרחש.
מבצרי אבן רבי עוצמה וכוח נבנו ליום הזה, ליום בו יגיע צבא
ויעמוד לאורך החומות הבצורות וימתין לצבא האופל. ליום זה נבנו
מבצרים אשר באו להרתיע מפני כל רצון לתקוף את ארצות החופש,
לפגוע בחיים על פני הארץ. אני מביט בארץ, בחיילים החמושים
העומדים הכן לאורך החומות ובין החומות, במבצרים המגיעים עד
לקצה האופק, ממתינים ומוכנים לקרב. תרועות השופר מהדהדות
באוויר הסגרירי של תחילת הסתיו, העננים המכסים את השמים מצננים
את האוויר אך מקדירים את האווירה שבין כה וכה טעונה בתחושות
וברגשות.
אני משקיף על הצבא ומבחין בצבא האופל המתחיל לעזוב את משכנו.
אני משקיף בצבא האופל ואיני מבין כיצד הצליחו לגייס לגיונות
רבים של לוחמים, אך ככל שאני מביט בהם אני מבין שהם לא הביאו
לוחמים בשר ודם אלא שדים, אשר הגיעו להיות עדים לזוועה, להשתתף
בה, לגרום אותה. ידי כותבות את שעיני רואות, את שני גושי הצבא
העומדים זה מול זה בתחילתה של מערכה על הארץ הזאת. תרועות שופר
נשמעות בעוד שני הצבאות עומדים, מוכנים לסופה של תקופה
ולתחילתה של תקופה חדשה, שלאמיתו של דבר איני יודע כיצד
תוכרע.
טיפות גשם ראשונות החלו ניתכות על הארץ ואחריהן מטח ראשון של
חצים נשלח באוויר. ראיתי את מעופם ואת טיפות הדם הראשונות
הניגרות על הארץ. הקרבות החלו ומילאו את הארץ. לוחמים משני
הצדדים לחמו אלו באלו, לוחם בלוחם, לוחם בשד. והאדמה החלה
מלקטת את המתים ואת דם הנופלים, ואני יושב בראש מגדל, מתעד את
המוות. זיכרון דברים למוות בידי ואיני יכול לשנות דבר, כי אני
חלק מהדברים ועיניי רואות את המתים הנופלים על הארץ.
קרבות קשים התחוללו לאורך קו הגבול בין שתי הממלכות. יכולתי
לדעת את חומרת הקרבות לפי כמות המתים אשר היו נערמים על האדמה
ועל פי צבע האדמה אשר החלה נצבעת באדום. הקרבות ארכו כל היום
והשמים, שהפכו אדומים בשעות הזריחה והשקיעה, הזכירו לכולם שדם
הינו דם והוא בכל מקום, על הארץ ובשמיים. ואני מביט באותם
קרבות הרחוקים ממני אך הם חלק ממני, אני יושב בחדר קטן וסגור
אך שומע את רעש הקרבות, את מטחי החצים המפלחים את האוויר. מדי
פעם חודר את חלונות חדרי חץ תועה שמעניק לי תזכורת לקרבות אשר
מתרחשים על הארץ. אני אוסף את החצים האלו, כי כל חץ כזה הינו
כתובת של מוות אשר יועד עבור חייל או שד אך הגיע אלי, להזכיר
לי את המתים.
הימים חלפו מבלי שיכולתי להבחין בשינוי במאזן הכוחות. המתים
נערמו והדם הפך לנהרות והמוות הוא השולט היחיד על פני הארץ.
נראה שישנו אדון חדש על פני הארץ הזאת, אדון השולט בגורלם של
כולנו, אדון חסר פנים וצורה אך קובע הוא את המתים, ואדון זה
הינו המוות, אשר יכולתי לראות אותו ממרום חדרי אך יכולתי לראות
אותו גם בעיני הלוחמים אשר לחמו על הארץ הזאת, להגן על היקר
מכל. ימים חלפו ויכולתי לראות את ניצני השינוי. אולי זאת הייתה
אחיזת עיניים אך נראה שידם של לוחמי החופש הייתה על העליונה;
אולי לא נראו ניצחונות במערכות, אך יכולתי לראות את תחילתה של
נסיגה קלה בצבא האופל ושל התקדמות צבא החופש.
שדי המלחמה, מפלצות מטילות אימה, הילכו על פני הארץ הזאת.
מעולם לא ראיתי יצור מטיל אימה, ונראה שהטילו אימה על כולם -
על השדים ועל הלוחמים, אך מאחר ולחמו לצידם של לוחמי החופש
העניקו להם את הביטחון שאולי יכולים לשנות הם את מהלכם של
הקרבות. אני ישבתי, מביט מהופנט מאימה ביצורים האלו שהיו
גדולים מהלוחמים ומיומנים מהם ונראה שהינם יצורים מקוללים אשר
המלחמה מזינה אותם כפי שאוכל מזין אותנו; הקרבות חיזקו אותם
והם אלו שהתחילו להביא את השינוי לארץ הזאת.
קרבות עזים ניתכו לאורך גבולות הארץ הזאת, לוחמים לחמו בחירוף
נפש, מגנים איש על רעהו, מבקשים להסיר את האיום על ביתם, על
ממלכתם, עליהם. ראיתי את עיניהם מבריקות, תרים אחר האויב המבקש
להשמיד אותם. נופלים פצועים אך ממשיכים להלחם, נלחמים כאילו
אין מחר, כאילו גורל ממלכה שלמה נישא על גבם, ואולי זה נכון.
פתאום אדם מביט על עברו ומבין עד כמה מעשיו בעבר הינם כאפס
לעומת מעשיו ברגעים אלו, כשחרב בידו ומגן לזרועו ומבקש הוא
להגן על משפחתו. לוחמים הם לאורם של אבוקות ואור הירח המבטיח
כי יראו את הדרך הנכונה.
ניצוץ חייהם של המתים כבה אך מחיה את אלו שנשמת אפיהם עדיין
בקרבם, היא מדרבנת אותם. הקרבות קשים הם; צבא האופל נחוש
להשמידנו, ואני יושב בטוח מכל אחריות על כתפי לספר את סיפורם
של הנופלים, לספר את מעשי הגבורה למען הדורות הבאים, למען
יבינו את אשר הוקרב לטובתם, למען יבינו שכל המלחמות רעות הן
ואין מלחמות טובות ועליהם לחיות ולנהוג ביושר. אך הקרבות אינם
חדלים למרות שנראה שידנו מתחילה להיות על העליונה, אולי תעתוע
זה ואולי מציאות אבל זאת האמת מבעד למרחק עליו אני שומר כאשר
אני משקיף על הקרבות.
שבועות אני יושב בחדרי, איני מדבר עם איש, ממעט לישון. רק אדם
אחד אני רואה מדי יום - את אותו לוחם אשר מגיע אלי בשעות
קבועות, מביא לי את מזוני ואוסף מידי את המגילות אותן סיימתי
לכתוב. איני יודע מה עושה הוא עימן, אך בטוח אני שהוא מגן
עליהן בחירוף נפש. קשה עלי המלחמה הזאת, להיות בתוכה מבלי
יכולת להשפיע, לראות את המוות נוטל את הצעירים באנשי הממלכה,
ואני - שזקן מהם בשנים רבות, שראיתי את הממלכה בשעותיה הטובות
והרעות - מוגן מזרועו הארוכה של המוות השוכן בלב הקרבות.