הם ישבו סביב המדורה כפי שתמיד הם יושבים, להבות האש ריצדו על
פניהם בעודם מעיינים בספרי הקסמים. ואני ישבתי בפינה, הבטתי
בהם מבלי להיות נוכח, מבלי ללמוד, הבטתי בהם וראיתי את השנאה,
את הרצון לפגוע, את הרצון ללמוד את שאסור ללמוד. נסוגתי לאחור
מאחר שידעתי את המשמעות של המעשים, של הדברים שביקשה משפחתי
ללמוד, ידעתי את שביקשו ללמוד, את הידע שרצו לרכוש. ראיתי את
השדים ואת היצורים אותם למדו הורי לזמן.
מעולם לא הבנתי את היצורים אותם זימנו. הם היו המבקשים להרוג,
להרוס, ובכל זאת מצאו הם שפה משותפת עם הורי. ככל שהשדים מצאו
שפה משותפת עם הורי כך אני איבדתי את דרכי להורי. ניסיתי פעמים
אין ספור להבין אותם, להבין את הרצונות שלהם, אבל ככל שניסיתי
כך לא מצאתי את הדרכים האמיתיות אליהם ונותרתי באפלה שהם יצרו
עם שדים המבקשים להביא את הנזק.
מעולם לא יכולתי להבין שנאה כזאת, מעולם לא יכולתי להבין את
רצונם של ההורים שלי, של המשפחה שלי, לנקום. הם ביקשו להעניש
את אלו שהיגלו אותנו, אבל אנחנו אלו שגרמנו לכך וידעתי מה
עשינו ויכולתי להבין את העונש ולא את הורי. שנאה תמיד הייתה
בפיהם כאשר דיברו על מסע ההגליה. הם מעטו לדבר על התקופה שישבו
בעיר וביצעו את המעשים שבגללם הוגלו. אבל מהשדים יכולתי להבין
שהם אכן ביצעו את המעשים.
נראה שמהיום שהחל המסע הם ביקשו לנקום, לנקום באלו שהיגלו
אותם, באלו שהורידו אותם מהעולם אותו הם חיו. אני מפחד שהם
ימצאו את הכוח לנקום כי השנאה שלהם מפחידה אותי, ובלילות אני
ממעט לצאת מהאוהל כי בלילה אני יכול לראות את השדים אשר
מסתובבים בינינו, ונראה שאנו הופכים דומים להם יותר ויותר מיום
ליום. המחשבה על השנאה והנקמה מדירה שינה מעיניי אך איני יכול
לעשות דבר, רק לקוות שלעולם לא יגיעו לכוח הדרוש על מנת לבצע
את רצונם.
ימים חלפו והפכו לשבועות, שבועות חלפו והפכו לחודשים, חודשים
חלפו והפכו לשנים. שנים של המתנה, של לימוד, של צבירת כוח, כוח
להשחית את הארץ. כוח זרם בגופם והוא כוח נקמתם, שנראה שככל
שחלף הזמן הלך והתעצם. ככל שהבטתי בהם הפסקתי להכיר את הורי
ויכולתי לראות את הרוצחים, האנסים, השודדים, משחיתי הארץ שצמחו
סביבי ומבקשים את הארץ לעצמם, מבקשים את רגע הנקמה.
ראיתי את רצונם בלילות כאשר ישבו הם סביב המדורה, ראיתי את
רצונם להשחית את הארץ כאשר זומנו השדים. ידעתי את רצונם לשלוט
על הארץ, ראיתי את הכוח שהם הגיעו אליו וידעתי שדברים יתחילו
לנוע לסופם של הדברים מבלי שאוכל לבצע משהו, מבלי שאוכל לפגוע
בכוחם, מבלי שאצליח להניע אותם מלממש את רצונם, לממש את נקמת
השנים, נקמה שהיא הם והם הפכו לנקמה.
כאשר התיישבו לדון בסכנה המתפתחת ומתחילה לצבור תאוצה, ידענו
שעלינו לעשות רבות על מנת להתכונן, איש מאיתנו שישב לא נראה שש
אלי מלחמה אבל ידענו שאנו בפתחה של מלחמה על ביתנו, על הערכים
שאנחנו מאמינים בהם, וכך, בלא רצון רב, ידענו שאנו חייבים
לגייס את צבא העמים על מנת לעמוד מול הסכנה הניצבת בפנינו.
אף אחד מאיתנו לא מהר לקבל את ההחלטה אבל ידענו שזאת ההחלטה
היחידה שיכולנו לקבל. בצילו של לילה קודר, מעולם לא נראה העתיד
אפל כמו בימים האחרונים. הידיעות על העתיד לבוא נראו עגומות
ולא בישרו טובות. ידעתי שעלי להחליט את ההחלטה האחרונה,
והכינוס היה כדי להציג את שהיה ידוע ולקבל את שכולם ידעו שצריך
לתת אבל לא רצו. אבל בסופו של לילה, כשהשמש התחילה להראות את
קרניה, קיבלנו את ההחלטה הקשה ביותר שלנו. צבא ארצות החופש
יתכנס ויתארגן להגן על היקר החשוב לנו.
ידעתי שלמלחמה הזאת כוחנו לא יספיק ויצאתי למסע, מסע לבקש את
עזרתו של המסדר הלבן. באולם רחב ידיים קיבלו אותי וידעתי
שיודעים הם את התמונה ויודעים את שבאתי לבקש והם הביטו בי מבלי
לומר דבר. הרגשתי את השיחה שלהם למרות שדבר לא נאמר ושקט כבד
ירד על כולנו ובכל זאת יכולתי לדעת את המוטל על הכף - עזרתם או
מותנו. הם הביטו בי בהבנה ובפעם הראשונה פתחו את פיהם, שדי
המלחמה ודרקוני הקסם יעמדו לצידכם במערכה הזאת.
עזבתי את המסדר, יודע שאולי עכשיו יוכל כוחנו לעמוד מול השנאה,
אולי עכשיו נוכל להגן על היקר לנו. ידעתי את המחיר אותו היה
עלינו לשלם, את המתים שימלאו את הארץ, את נהרות הדם אשר יזרמו
וירוו את האדמה. לא יכולתי להשתחרר מהתחושה הקשה שליוותה אותי
בחזרתי. שמחתי על העזרה אבל שקעתי בדיכאון מול המחיר, אותו
מחיר שטרם שילמנו אבל אנו עתידים לשלמו ואיננו יכולים לעשות
דבר על מנת להקטין את המחיר, מלבד להתפלל שהמחיר לא יעלה.
כולם נערכו למלחמה הזאת. ישבתי על גבעה רמה אשר השקיפה על אזור
הקרב העתידי. יכולתי לראות את הכוחות הבאים ונאספים. ראיתי את
הכוחות מכינים את מותם ואת מות חבריהם, ראיתי ולא יכולתי לעשות
דבר כי עלי לכתוב את המאורעות האלו לטובת העתיד, אם יהיה כזה.
ראיתי את עשן המלחמה, את כוחות האופל מתנקזים וזורמים לנקודה
אחת, ולרגע פחד אימים נפל עלי והספרים נפלו מידי, ולרגע נשאבה
נשמתי לקרב שלא אני זימנתי, לקרב על גורל נשמתי. בקושי נחלצתי
משם, בעודי מביט בכוחות הנערכים, בכוחות ההולכים ומתגבשים,
בפחדים, ברצונות, בנקמות, בחשש, במוות שנישא באוויר כמי שהזמין
את מלאך המוות לנצח על המוות.
בעודי ישוב על הגבעה יכולתי לראות את צבא ארצות החופש נערך.
לוחמים רבים אשר מילאו את האדמה וכיסו אותה התפרשו לאורך נהר
הארגמן ומישור הכוכבים הנופלים, יוצרים חיץ בינם לבין צבא
האופל. וצבא ארצות החופש מתפרש בין ביצורי ענק שנבנו עם
התגברות הסכנה. ניתן לומר שהמנהיגים יכלו להריח את הסכנה, ועם
תחילת התגברות כוחו של צבא האופל ושל המשפחה החלו בבניית
הביצורים, בתקווה שיום אחד יגנו על הארץ מפני זעמם של אלו.
חומה אימתנית נבנתה בין ארצות החופש לארצות האופל, יותר נכון
ממלכת האופל. ככל שגדל כוחם, הלכה ונצבעה האדמה אפור וכך יכלה
לסמן את הגבול בין הממלכות, לסמן את גבול השנאה. והחומה מבדילה
בין הטוב לרע, בין הפחד לתקווה. ואני מביט בכל הארץ הזאת וחושש
שחומה זאת תיפול והשנאה תחדור לתוך הארץ הזאת ותחריב את כל
הטוב שיש לארץ הזאת להציע.
כשישבו לדבר על העתיד לבוא, ישבתי אני בפינת האולם בגלימה
שהסתירה את גופי וחשפה רק את פני. כולם ידעו שאני נוכח אבל
ידעו שכל עוד איני מבקש להיות מעורב לא אחשוף את גופי. ביקשתי
להקשיב למנהיגים, לראות את דרכם ואת עצתם לגבי המצב, לראות האם
ישכילו למצוא פתרון טוב יותר למצב שנוצר. ככל שהקשבתי להם
ידעתי שאת שאני יודע על המלחמה הם יודעים, את שאני יודע על
מחיר הדמים אותו אנו עתידים לשלם הם יודעים, ודבר איננו יכולים
לעשות מלבד לקוות לטוב ביותר.
ככל שהדיון נמשך יכולתי לשמוע את מוחי חושב - האם לא טעינו
כשהגלנו אותם, האם עשינו את המעשה הנכון אז, האם מעשינו אז
יגזרו את גורלנו היום ואת עתידנו מחר. אבל ככל שהמחשבה הזאת
הציקה לי ידעתי שלא יכולנו לעשות דבר, היה עלינו להקיאם
מתוכנו, להוציאם מאיתנו למען הארץ תשקוט. אבל האם היא באמת
שקטה או רק נרדמנו בשמירה ולא ראינו את האופל פולש בצעדים
חרשים לתוכנו ופוגע בנו.