כלבה רותחת, הפורצת מלוע ההר,
כך פרצה אהבתינו בעבר,
כשדיברנו אחד עם השניה,
ניצוצות ורשפים עפו בסביבה,
כשנגענו אחת בשני,
עברו בגופינו זרמים חמימים,
גאתה האהבה,
עלתה על גדותיה התשוקה,

אך הלבה זרמה במורד הר החיים,
ובדרכה למטה גרפה דברים אחרים,
ובשיפולי ההר כמובן כבר היתה קרה, קשה,
גושים, אבנים אפורות, בזלת שחורה,
ככה דעכה לה גם האהבה.

בקרחת קטנה בין אבני הבזלת,
צמחו להם מעט פרחים,
שהרבה צבע וניחוחות הוסיפו לחיים,
כאותם נקודות אור,
שהצלחנו להצית במהלך החיים.

ההר כהרגלו נשאר עומד ויציב,
אבנים, צמחים ובבטן עדיין ריגושים גועשים,
ממתין לתזוזה הבאה שתגרום ללבה
לפרוץ ולזרום לה בדרכה.

ואני אולי חזק כמו ההר,
ובניגוד לדומם מפעיל גם שכל ישר,
ורוצה לגרום לה ללבה לפרוץ, באותו להט, בערה,
ורוצה שאיתה תחזור גם האהבה, התשוקה.

ואת צמח בר נאה, קסום,
שבקרחת ההר נשארת היום,
אולי תצאי מאותה הפינה,
ותעברי אלי לגינה, לערוגה,
אותך מבטיח להשקות, לטפח, לטפל,
וגם אם תפרוץ הלבה מלוע ההר,
תהיי מוגנת ושמורה.

ןכל זאת בזכות
אותה האהבה.