מביט אל המים,
למעלה שמיים.
באופק מפרש
שלווה פסטורלית
אל מול המפרץ.

שחף בודד דואה ברקיע.
תוהה בליבי,
עד אנה יגיע.
האם הוא נשמה
שעליה נגזר לנדוד עד אובדן?
עד כלות כוחותיה,
כאילו עמדה במבחן
על חטאי עברה?

מביט אל המים
רואה את דמותך,
רכובה על גל, קרבה לקראתי,
עד מרחק נשימה.
שולח ידי, רוצה בך לנגוע
תופס רק אוויר.

את בי מהתלת, למים צוללת.
בגל השני שוב מופיעה.
כך חוזר הדבר,
גל אחר גל, גל אחר גל.
חזיון כה מוזר.
חידה נעלמת, פתרונה לא אדע.

תופס את עצמי, שולט ברוחי.
נסוג חזרה, לא מביט לאחור.
אני שב אל ביתי, פותח דלתי,
מכה בי צמרמורת.
את שרועה ערומה רטובה
על מיטה רחבה.
פורשת ידייך, מילה לא אומרת.

אותי את רוצה.
כל כך מבקשת.
הגעת עד לכאן?
אותי את רודפת,
אינך מוותרת?