מה אנחנו עושים פה בעצם?

שומרים, הייתי אומר.

הציבו אותנו כאן, ואנחנו פועלים לפי ההנחיות שקיבלנו, אז אפשר
לומר שאנחנו שומרים. אבל על מה אנחנו שומרים, למה אנחנו שומרים
פה?

כדי שאם יש מחבל שרוצה לברוח מהבית כדי להרוג את אמא שלך כשהיא
חוזרת באוטובוס לבית שלה, אנחנו נוכל להרוג אותו קודם לכן.

אמא שלי לוקחת מונית. למה שיהיה פה מחבל שירצה להרוג את אמא
שלי?

כי אמא שלך, או אבא שלה, בעודם משרתים בצבא הרגו לפני המון זמן
את אמא של המחבל, או את אבא שלו.

אמא שלי לא שירתה בצבא, ואבא שלה נספה בשואה. ומאיפה הוא יודע
בכלל שזאת היתה אמא שלי מכל האנשים?

לא אכפת לו באמת אם זאת אמא שלך או לא. אכפת לו להתפוצץ על אמא
שלך כדרך טובה למות למען המטרה ולזיין 70 בתולות.

חולה מין מופרע שכמותו. ולמה דווקא אנחנו אלה שצריכים לדאוג
לכך שהוא ימות לפני שהוא יתאבד?

כי מי אם לא אנחנו יעשה את זה?

איזו מסירות! אתה דוגל במעשינו כאן?

דוגל או לא, צריך לשמור על אזרחי המדינה.

לא פחות מזה צריך גם לחשוב אם אתה דוגל או לא.

אני משרת בצבא, וזה מה שהצבא נתן לי לעשות.

השאלה היא מה הצבא משרת?

הצבא משרת את המדינה.

שמשרתת... את האנושות?

המדינה משרתת את עצמה, את הלאום שהיא שייכת לו. היא לא אמורה
לשרת שום דבר מעבר ללאום עצמו.

אם כך, אין הגיון לא ללאום ולא למדינה שלו. הלאום הוא חלק
מהגזע. אם אנחנו משרתים את הצבא, שמשרת את המדינה, על המדינה
לשרת את מכלול המדינות.

אין מכלול מדינות. אין מערך עם תפקיד לכל מדינה.

אז למה יש בכלל מדינה אם אין לה תפקיד? אם יש לאום, יש לו חלק
מסדר גדול יותר ממנו.

גם אם תגיד שהלאום משרת את האנושות, לא תסיק מזה שום דבר, סביר
להניח, כי לכל צד באנושות יש מטרה משלו, ולכאורה לאנושות
כלשעצמה אין תפקיד מוגדר לה. כלומר בני האדם לא מתאחדים כיוון
שאין להם שום סיבה לעשות זאת, שום מטרה גדולה יותר. בני אדם
פשוט חיים וזהו, אנחנו כאן ואין ממש הרבה שאנחנו יודעים מעבר
לכך.

אז מה אנחנו עושים פה בעצם?