חורף,1997
(לאבישי)
להרוג את הכוכבים.

 ביום שבו מת אבא של יעלי נפרדתי מעמית. פרידה פשוטה, מאוד
מיותרת מלכתחילה מבחינתי וקורעת עד מוות מבחינתו. ישבנו על
איזה דשא בשכונה  והסברתי לו שאני לא בנויה לקשר. הוא החוויר
מעט, אמר לי שאני חסרת רגש לחלוטין ושזה גובל בחוסר שפיות. הוא
כל כך מטומטם. מאמין עדיין באהבה ובהתגשמותן של משאלות, והוא
כבר בן תשע עשרה עוד מעט. אני היום קרובה לשבע עשרה, תמיד
התפללתי לחבר גדול יותר, בוגר ומבין. סופסוף אני קולטת שהם
כאלה בכל גיל, מי שצריך להתבגר פה זה אני, להתבגר ולתפוס שאין
שום סיבה ליצור קשר רציני בגיל שבע עשרה. אני הרי לא הולכת
להתחתן אתו או משהו. איכשהו הצליח עמית להקסים אותי, באמת שאין
לי מושג איך. העיניים שלו, ירוקות עמוקות הביטו בי עם המון
הערכה, והוא אמר לי מיליון פעם כמה חכמה, מוכשרת ויפה שאני.
נסחפתי, נתתי לרגש הדבילי שלי לנצח, השתקתי את קול ההגיון. קול
ההגיון שלי לחש לי מהרגע שראיתי את עמית, שאני חייבת להיזהר,
לחש לי מדי בשקט, והשתתק כשבקשתי. אחר כך ניסה משך שבועיים
לצעוק את דבריו. "שרוני זו טעות! הטעות הכי  טיפשית שיצרת זה
שנתיים! חבר רומנטי, שחושב שתתחתנו. את חייבת לסגור את זה
עכשיו!" ואני, במקום להאזין למעט ממנת המשכל שנותרה בי חנקתי
אותה.
 אחרי שלושה שבועות היא יצאה מכלאה, וסחבה אותי באדישות נעימה
לדשא בשכונה. עמית כל הזמן חיבק אותי לוחש לי דברים על הכוכבים
והירח, על בית בכפר וכלב רועים שיהיה לנו, על שלושה ילדים
וילדה. "עמית, זה לא זה, אני לא בנויה לקשר." הוא החוויר מעט.
"שרוני" אמר לי "את חסרת רגש לחלוטין, זה גובל בחוסר שפיות".
ואז בכה. הוא בכה! בכה! ילד בן תשע עשרה, תינוק מגודל. הלכתי
משם משאירה אותו לנפשו, מתמלאת בבחילה תהומית על איזשהו קשר
שנתתי לעצמי לקשור עמו. מרוגזת קצת על ניצחון הרגש החד פעמי
ומבטיחה שזה לא יקרה לי שוב. הלכתי לטייל קצת, חושבת על דברים
מעניינים יותר, כמו לימודים והסרט החדש של שפילברג. ככה העברתי
עוד שעתיים של שלוה. עמית הצליח להרגיז אותי ממש.
 בבית חכתה לי  הודעה צרודה על המזכירה. "שרון, אבא של יעל
מת." ככה, ברשמיות וכבוד. יש לעמית איזה כשרון להיות רגשני גם
כשהוא מנסה נורא להוכיח לי שהוא לא. הוא מת פתאום, בתאונת
דרכים, אבא נחמד דווקא. חבל. ההלוויה הייתה באותו ערב, לא
יודעת למה. היינו שם די הרבה. בעיקר חברה שלנו. עמית התפרק
עליי, אדום, חיוור, אדום, סגול, חיוור, ירוק, אדום. עשה צחוק
מעצמו. נשען עליי כאילו זה אבא שלו שמת והחזיק לי את היד. הקול
שלו נסדק. "שרוני, שרוני מה נעשה? מה נעשה? שרוני? שרוני??" מה
נעשה? מה נעשה?? כלום. תעשה אתה מה שבא לך. לא ברור  לי למה
האידיוט הזה מתעקש להמשיך ולחבר את השמות שלנו לאדם אחד.
לשניים מחוברים. יעלי עמדה קרובה לקבר, מחזיקה לעצמה את היד.
אימה התמוטטה ואושפזה ברגע ששמעה על התאונה. אחותה הקטנה נשארה
אצל הסבתא. פתאום הייתה יעלי האדם היחיד עלי אדמות. היה משהו
מפחיד בחוסן שלה. לא אדישות, לא אגואיזם טהור כמו שלי יש לדברי
עמית, אלא מן חוזק מלית ברירה. עמדתי לידה, קרובה  אליה
ומרוחקת נורא, מלאת חשש לא ברור  מהאמוציונליות שקיימת בי.
אחרי הכל ניגשתי אליה והחזקתי לה את היד.  "היד שלך קרה." היא
לחשה לי, הפנים שלה  רטובות מדמעות. "כ...ן" אמרתי אני, ולא
יכלתי יותר, דמעה לא מוכרת נפלה על לחיי. ברחתי משם מבוישת.
עמית חיכה לי על הכביש. כאילו אני זקוקה לתמיכה. "הכל בסדר
שרוני?" הכל נהדר טמבל. לפתע פיתחתי כלפיו שנאה לא מובנת.
במבטים  הרדודים שלו, בצורך שלו להיות תומך ונתמך. כזה מזויף
ותבניתי. יכולתי לצפות כל תנועה שלו. "ללוות אותך הביתה?"
נמלאתי  בזעם, קולי יבש,  אנטיפתי להכאיב. "לא, אני מכירה את
הדרך גם בלילה." הוא הלך משם. נעלב עד עמקי נשמתו. הייתה דרך
ארוכה עד הבית שלי. המון זמן למחשבות קיומיות. על החיים, על
אהבה ועל עצמי.
 בבוקר, בדרך לבית ספר חיכה לי עמית, נשען על רכב לבן מאובק,
כולו מלא חיוכים חוששים. הוא החזיק ורד לבן ביד. יודע היטב
שאני שונאת פרחים ורומאנטיקה. "עמית" חייכתי אליו. "מה אתה
עושה כאן." הוא חייך בחזרה. "יודע שאת שונאת פרחים, רומנטיקה
ורגש. יודע שאת שונאת שמחכים לך. יודע שאני אוהב אותך נורא ואת
לא. ויודע שהעולם הזה חסר סיכוי." הוא בכה לי שוב. מול הפרצוף
שלי, בכי אמיתי יותר, שקט טיפה. חיבקתי אותו חזק, מלטפת את
פניו המתוקות, יודעת שבאמת הוא קצת חסר סיכוי. "תינוק שלי."
הסברתי לו כמו לילד מפגר. "תינוק חמוד. זה באמת חסר סיכוי. אתה
גם חייב להתבגר, כי ככה לא תגיע לשום מקום. לא זו האמת שלי,
ולא נראה לי שהיא שלך. זו האמת של מה שלא יהיה אף פעם. האמת של
הלב שלנו. כלום לא מחבר בינינו. אני יודעת שאתה רוצה שנחזור.
אבל אני את שלי אמרתי. אם אתה באמת רוצה עזרה ויד תומכת," הוא
הביט בי ועיניו מלאות ציפייה. "עליך לחפש משהי מתאימה יותר."
המשכתי. מתאפקת שלא לצחוק למראה המגוחך שלי תומכת בו. "את
מכירה מישהי?" שאל וקולו מרוסק. "כן." מלמלתי יודעת שטמונה בי
אכזריות כל שהיא. "הפסיכולוגית שלי." עמית הביט בי, עיניו
נפקחו מאליהם, גדולות, ירוקות ועגולות, עיניים שפעם טבעתי בהם
והיום נראו לי מלאות כניעה, כאלו שיביאו לי את הירח. הוא הביט
בחלון הרכב, סידר את שערו וניפנה לאיי בבת אחת. " את משוכנעת
שאת חכמה יותר" חייך אלי חיוך מריר ומלא באהבה. "את בטוחה שאני
מטומטם, שאני לא מבין, שהרומנטיקה שלי מקורה בספרים, את כל כך
זקוקה להיות שונה וייחודית, להיות חלק ממשהו, שבכלל לא אכפת לך
לדרוך על הכל בדרך. ואת כל כך מכאיבה, כאב תמידי כזה שמצטרף
ליופי שלך, לפרצוף המתוק והאהוב," כאילו בדרך אגב הוא אחז בידי
ולחץ אותה רועד. "המבט המקסים והמתנשא שלך, דוקר עד מוות,
ואיכשהו נראה לי שאת יודעת את זה. וזה מה שהכי נורא, כי את
יודעת, יודעת ונהנית מזה, מהידיעה שיש מישהו שנכנע לקיומך,
שמוכן לתת לך את העולם. ואני עדיין, אקטף למענך כוכבים וענן.
רק שככל שהזמן עובר אני משתכנע שלא רק שתזרקי את הענן הזה
לעזאזל ותצחקי לי בפרצוף, את גם תשנאי אותי יותר, ותרגישי חכמה
וטובה יותר בגלל זה. למרות שאולי קול פנימי בתוכך, כזה שאתה
שונאת, יאמר לך שבאמת, היית רוצה לאהוב, רוצה נורא. זה פשוט לא
מספיק ייחודי ומרשים, לא מתאים אישיות עליונה שמכוך. הרבה יותר
מלהבי לשנוא." הוא סגר פיו בחוזקה מתאפק שלא לפרוץ שוב בבכי,
דיבר בלחש, מכאיב לי בכל תנועה שלו, המבט שלו נדד סביבי, ידו
הרועדת, חסרת צבע צמררה את גופי בכוח בלתי מודע כאילו ללא רצון
זרמו עוד מילים מפיו "את פשוט מסרבת לדעת, כמה אני זקוק לך,
כמה אני אוהב אותך מלאך ורוד שלי. אהבה נפלאה, את מסרבת להודות
שגם את אי פעם אהבת." הביט בי שוב, אישוניו הרחבים בוהים
בנקודה מטושטשת מעבר לאופק, באיזה כוכב צהוב, במקום בו מתחברים
החלומות למציאות של אושר. בנשיקה רכה,  רועדת ומלאת זעם נטש
אותי, לטבוע עמוק בחוסר האונים שלי.
 חוסר אונים?! עמית מצליח להביא אותי, את שרוני למצב של
כניעה? רציתי לקבור את עצמי לשניה, ואז ידעתי שיותר משאני רוצה
לקבור את עצמי אני רוצה לקבור אותו. איך הוא מעיז החוצפן
האומלל הזה לבוא ולאומר לי שאני רוצה לאהוב, מה הוא בכלל יודע
עלי, מה  פתאום הוא מפיל עליי את הכאב התמידי שלו, זה לא
מעניין אותי לעזאזל, וגם אם כן, אני לא רוצה להתעניין. יודע מה
עמית? אתה צודק, אבל מה, אני כזו חסרת רגשות אגוצנטרית ולא
שפויה, שבמקום לבכות עכשיו מהמפגש שערכת לי עם המציאות הכואבת,
אני בוחרת לצחוק. אני משוכנעת שכל מי שהבחין בי, פורצת בצחוק
מתגלגל, מטורף וחס מעצורים חשב שמשהו קרה לי. לא עמית, כלום לא
יעזור. חתיכת אידיוט!! הרצון הכי עז שעבר בתוכי, בכל גופי,
צורח להתממשות היה מן רצון אלים וחד: לחנוק אותו, להכות אותו
במכות קטנות של כאב פיזי, לדרוך בכל כובד גופי ואופיי הגרוע על
מילות הזעם הדוחות שלו. לא עמית יהיה זה שיעורר אותי, לא הוא
ייתן לי לפול. אני מדי טובה בשביל זה. אבל מה בכל זאת, גרם לי
להרגיש באופן ברור עד כדי כך את הקרקע כולה נשמטת מתחת לרגלי,
כל העולם שלי התרסק, פתאום קלטתי שאני כבר לא צוחקת. שיט! למה
זה קורה לי, יעלי!! אני זקוקה לך. בבת אחת ניגבתי את עיני
שצרבו, בוחרת להתעלם מפרטים מסוימים במציאות.
 מבלי לשים לב נפל הורד מידי הרועדות, אספתי את עצמי מהמדרכה,
נזכרת שיעלי לבדה בבית, אחרי בית ספר החלטתי לקפוץ לשאול
לשלומה. הלכתי מהר, בוטחת  מפזרת לכל עבר מחשבות טועות. בערב,
מול הבית שלי, מתחת לחלון ראיתי אותו מביט בשמיים. מחפש בכל
כוחו כוכב נופל שיגשים לו משאלה. "עמית" צעקתי לו  "תלך לישון
כבר מאוחר!" הוא לא הביט אלי עיניו ננעצו בשמיים. הבטתי גם אני
בהם. בכל אחד מהכוכבים. בחלומות המנופצים שלי. עמית התחנן בפני
האלילים הנוצצים ממעל שיגשימו את אהבתו. ואני בלי קול, בסבלנות
אין קץ. הרגתי את כל הכוכבים שבשמיים.