"מנהרה? מה, כמו בחסמב"ה?"
מעולם לא הבנתי את חומרת המילה "כיבוש" עד לרגע שבו שמעתי את
המשפט הזה במבטא ערבי.
אחמד הביט עלי במבט שהזכיר לי את הפודל של אחותי, חלם. היא
קראה לו ככה כי תמיד היה לו מין מבט טיפש שכזה. אבל אחמד לא
היה טיפש, הוא פשוט לא הבין עברית טוב כמו שהוא חשב. הוא פירש
מנהרה כמו חבורה. אך למרות חסרונותיו הבולטים בכל מה שקשור
לאוצר מילים עברי, חסמב"ה - הוא ידע יופי מה זה ולפני שדוממתי
מנוע גם הספיק להפטיר לעברי "אלימלך זורקין" בחיוך שחשף בעיות
דנטליות חמורות.
לאוטו פאר, המקום של אחמד, הגעתי בטעות. ברור שבטעות, איזה אדם
שפוי ירצה להגיע למקום כזה בכוונה? אפילו לא התכוונתי לשטוף את
האוטו, רק רציתי לקבל הנחיות איך אני מגיע ליציאה מירושלים,
אבל אחמד והמבט המיוחד בעיניים שלו שכנעו אותי להשאר. אם הפודל
של אחותכם היה מייבב לרגליכם לא הייתם מלטפים אותו? כמובן
שהתחרטתי אחרי זה. כי זה לא סוד, שגם פודלים נושכים.
הכניסה לאוטו פאר היתה מכביש צדדי בדרך בית לחם בואכה גילה.
מבחוץ המקום נראה כמו מגרש גרוטאות, סככה מפח ועשר מכוניות
חבוטות, ברובן סובארו שהצעירה ביניהן תחגוג השנה 23 אביבים.
כשאחמד הציע לשטוף לי את האוטו ב-20 שקל מיד הסכמתי, אבל אני,
הרצלייני מפונק, לא העליתי בדעתי שבעולם הנאור, בישראל, מעצמת
ההיי-טק המיניאטורית, מחזיקת גביע אירופה לאלופות בכדור-סל,
במילניום השלישי לספירה, עוד שוטפים מכוניות בצורה ידנית.
מסתבר שבירושלים עוד לא שמעו על מנהרת שטיפה אוטומטית. אחמד
אומר שאצלם, בירושלים, לא מאמינים במכונות ואפילו כביסה עושים
ביד. ככה זה כשאתה תוקע אנשים על הר 2000 שנה, מפחדים מספוג
אוטומטי.
"הנקיון מתחיל מבפנים", אחמד אומר ומתניע את הקומפרסור הענק
שניצב מטר ממנו. הוא מרים את השטיחים על גג הרכב ומתחיל להעיף
את כל הפרורים והלכלוך שהצטברו מתחת למושבים ועל הריפוד.
פירורי במבה ישנים, אריזות של מרמלדה, פחיות RC קולה, ביסלי
גריל, כיפלי בצל, כוסות קפה מקלקר לבן שעושה זרמים בשיניים,
טרופיות ריקות, שקיות של מיץ קפוא ב-1.20 ש"ח, קרטונים של פיצה
מקפיצה עם בובות של הזרבובים, ובקבוק מיץ פטל. ערמה של
ישראליות טהורה מתעופפת מרצפת האוטו שלי ונוחתת בנוחות על
האספלט השחור בשטיפה של אחמד. ואני בכלל מקפיד לא לאכול
באוטו.
הקומפרסור מרעיש לפחות כמו חמישה טרקטורים ואחמד ממשיך להרביץ
בי את תורת הניקיון שלו למרות הרעש ובעברית עילגת, מהולה
בערבית שאני לא מבין. גם המבטא שלו לא עוזר. אני מהנהן בראש
וכשנראה לי שהוא שותק סופסוף אני הולך ומתיישב על ספסל כמה
מטרים רחוק משם.
בתוך הג'יפה של אחמד והסובארו שלו, בין הר חומה לתלפיות, מרחק
יריקה ממחסום 300 ההומה פעילי שמאל וכיבושונים קטנים, הצלחתי
למצוא שלווה נפשית. מתחת לעץ ענק על ספסל רחב ונוח. שלוות
מתים, אפילו נדמה לי שהקומפרסור שותק לרגע ונותן לי ליהנות.
אחמד מזיז את האוטו שלי אל מתחת לסככה מפח, שם הוא שוטף אותו.
אני מוציא מהתיק את "הרפתקאותיו של אוגי מרץ'" מאת סול בלו
ומדליק את הסיגריה האחרונה בחפיסה.
אוגי מגיע למקסיקו עם תיאה הציידת וקליגולה הנשר הסורר. הוא
מתלונן שחם לו וכואבת לו היד מהציפור המזורגגת הזאת, בת"א
עכשיו הם מתים מחום. רק יוצאים מהבית וסוחטים את החולצה. אבל
אני? אני כאן יושב בעין הבריזה ההררית שכובשת את תחנת השטיפה
של אחמד ומרגיש לרגע בשוויץ.
אבל רק לרגע.
הונדה סיוויק לבנה עם ציורים של דולפינים כחולים משני הצדדים
שלה מגיעה לתחנת השטיפה של אחמד. החלונות - פתוחים, המוזיקה?
קשה לתיאור. מהאוטו נשפך אדם שנראה, על פי תווי הפנים שלו,
בשנות השלושים המוקדמות לחייו, ועל פי גובהו, בן שמונה. הוא
מתיישב על הספסל לידי. על החולצה הלבנה-מוכתמת שלו מתנוססת
תמונה של שרית חדד, אבל לפני הדיאטה, לפני הפריצה והכסף
לטיפולים קוסמטיים, כשהיחיד שהשתין עליה היה קובי אוז, שרק ראה
כאן פוטנציאל להסתלבט על חצי מדינה, והאמרגן הזה שלה, גואטה או
משהו. אם מתרכזים אפשר אפילו לראות איזו שערה או שתיים על
השפם, ועל הגבות אין מה לדבר בכלל. הוא מנגב את משקפי הראייה
שלו בחולצה והכרס שנשפכת לו מעל החגורה אינה מראה מלבב. הוא
משיב את משקפיו למקומן הטבעי על החוטם ומסתכל עלי.
"אחלה ספר", הוא אומר לי.
"כן", אני משיב בתקווה שבזאת מיצינו את השיחה בינינו.
"הנשר מת בסוף", הגוץ זורק לי ומחייך.
"וואללה." לא עולה לי שום מילה אחרת בראש.
שוב פעם אני מתחיל לקלל את המזל המסריח שלי. נתקעתי בירושלים,
אני לא יודע איפה אני בדיוק, ערבי שוטף לי את האוטו, לא אכלתי
מהבוקר ומולי יושב ילד בן שמונה עם כרס וזיפים ומנסה להרוס לי
איזה ספר שגם ככה אני קורא רק בשירותים כשאין עיתון טוב. יותר
למטה מזה - אין!
שוב, טעיתי.
מהאוטו, ממושב הנהג (ילדים בני שמונה עוד לא מגיעים לדוושות),
יוצאת אשה לפחות, אם לא יותר, בת 45. היא לובשת חולצה כמו של
הילד, עם תמונה של שרית, רק ששלה צמודה. ממש צמודה. אני לא
מצליח להבין איך היא נושמת. הג'ינס השחור שלה גם כן לא משאיר
לה הרבה מקום לחיות. השיער שלה שחור בשורשים, בלונד מזעזע
בקצוות, ושפתיה משוחות בליפסטיק בצבע אדום שושנה. יש לה לוק של
קופאית וסטילטות של פיתוחניקית בת 18, רגע לפני הגיוס, כששיווי
המשקל בשיאו.
היא מטיילת לה ברחבה של אחמד. בשלב הזה אחמד כבר מתחיל לעבור
על האוטו עם הג'ילדה ואני שוקל לוותר על הניגוב ולנוס כל עוד
נפשי בי.
ה"ילד" קם והולך לאוטו. כשהוא חוזר אני מצליח לראות שעל החולצה
שלו כתוב בטוש לורד שחור:
"לאלי המקסים, באהבה רבה רבה, שרית חדד. 30-7-1993".
"יש לך סיגריה?" הוא שואל לפני שהוא מתיישב.
"מצטער", אני עונה ומראה לו את החפיסה הריקה שלי.
"לא נורא, זה גם ככה לא בריא", הוא משכנע את עצמו.
מהאוטו מתחילים לבקוע צלילים אחרים, עכשיו הם ניתנים להגדרה.
מזרחית כבדה.
"אח, משה כהן הזה זמר גדול", הילד זורק לחלל האוויר כמצפה
להתייחסות. אני מנסה להבין אם הוא ברצינות מאמין שיוכל לפתח
איתי, מעוז האשכנזיות והתל אביביות המודרנית, שיחה על גדולתו
של משה כהן, אותו טרובדור מוכשר ששר במבטא מזרחי כבד את השורה
הנצחית: "הבישולים שלך זה כמו בוקששתר, איזה שם יפה יש לך,
אסתר."
הוא מלווה את משה כהן בביצוע שלו מהופעה לשיר "חנהל'ה התבלבלה"
של צלילי העוד, את זה אני מכיר. משה כהן דפק גרסת דאנס שתגרום
ליהודה קיסר לתלות את הכובע.
אחמד גמר לשטוף לי את האוטו. אני משלם לו ואורז את הספר בחזרה
בתיק שלי. אני מנסה להיות נחמד ואומר לילד שלום.
"המדינה הזאת חרא! הכל מגעיל, שום דבר לא באמת". הוא נפרד ממני
בחזרה.
אני נכנס לאוטו, מניע ונוסע. לא שואל איך להגיע ליציאה מהעיר,
עדיף להתברבר ולהיקלע לאיזה לינץ' ברמאללה.
כמה דקות אחרי זה אני מבין שאחמד לא ניקה לי מבפנים כמו שצריך.
אבל אתם מכירים את ההרגשה הזאת שמספיק לראות את מכסה המנוע
שלכם נוצץ ומבריק כדי לקבל תחושה של ניקיון כללי באוטו? ככה
הרגשתי. נקי מבחוץ, מה שבפנים לא משנה.