ועוד פעם עצבות קטנה אך תהומית
של רגע חולף.
ושוב העבר מתחבר עם הדימיון
ומתחיל להכות..

ושוב רחוקה כ"כ,
מדברים כ"כ אהובים.
ושוב החופש שלי נלקח
והרבה דברים רובצים לי שם. מחכים שאעשה משהו איתם.

ושוב החברים האלה,
שמבינים-לא מבינים מה עובר עלי.
ושוב התהייה, אם באמת הכי קרוב לבד ?
ואיפה אתה עכשיו, איפה?

איפה הכתף שלך,
שאוכל לבכות עליה.
איפה האוזן שלך,
שתוכל להקשיב לי,
וגם אם רק דרך שפורפרת  ?

הלכת לי. נעלמת אל מעבר לאופק.
והשקיעה הזאת, לא מוכנה לגלות לי איפה אתה.
ומה קורה איתך.
ומי נמצא שם איתך, כשאני בלעדייך  ?


עצבות תהומית, של רגע חולף ומלחיץ.