הלילה הזה היה שונה משאר הלילות.
היה בו משהו בלתי רגיל, משהו מיוחד. הרגשתי זאת כשהרוח הביאה
עמה ניחוח משונה, ניחוח שלא ניתן היה לזהות את מקורו. העצים
נשארו דוממים במקומם למרות שהרוח נשבה בחוזקה. הירח היה בצורת
אגס, וזהר בצבע ירוק בהיר.
עמדתי במרכז, מרכז העולם כך נדמה. הבטתי סביבי בחשכה וראשי
הסתחרר במהירות אדירה עד אשר נפלתי בחבטה אילמת על האדמה.
מעולם לא האמנתי בחייזרים, אבל כשהורמתי מהרצפה על ידי מספר
יצורים משונים ונלקחתי לעבר חללית, היה קשה להכחיש זאת. צבע
עורם היה סגול ולא ירוק כפי שתואר ברוב הסרטים והספרים. מבנה
גופם היה זהה לגמרי לגוף האדם, אך כאשר שוחחו אחד עם השני לא
הבנתי דבר.
החללית הייתה גדולה למדי, החייזרים קשרו אותי למיטה והכניסו
אותי אל עבר אחורי החללית. ניסיתי להתנגד אך לא היה בכך טעם,
רכנו מעליי שלושה מהם. הם הכניעו את התנגדותי במהירות רבה.
זעקתי הצילו לעבר החלל אך נדמה כי מפי לא יצא הגה.
החללית נסעה תחילה במהירות על הקרקע ולאחר כמה דקות החלה
להתרומם לעבר החלל.
ניתן היה לחשוב שאפחד או לפחות אדאג בקשר לגורלי, אך להפתעתי
הנסיעה שיפרה מאוד את מצב רוחי. ראשי היה בין העננים, ונהניתי
מהחוויה החד פעמית של חטיפה על ידי החייזרים.
לאחר זמן מה הגענו למקום שנראה היה כמפקדה שלהם. זה היה בניין
פשוט ורגיל ממש כמו בכדור הארץ.
בכניסה בדק אותי חייזר במהירות ולקח אותי לחדר חשוך ומפחיד.
כעת מוחי החל להבין את הסכנה הרבה שבה אני נמצא כעת.
הם עומדים לבצע בי ניסויים.
ניסיתי להתנגד בכל כוחי אך שוב רכנו מעלי שלושה חייזרים
שהכניעו אותו ללא בעיה וכפתו אותי למיטה. ניסיתי לצעוק לעזרה
אך הם סתמו את פי.
הרגשתי את צינת המוות בחדר.
הרופא נכנס ומבלי להוציא הגה מפיו החל בניסויים על גופי. עצמתי
את עיניי בחוסר אונים, מקווה לפקוח אותן שוב.

התעוררתי ועיניי סירבו להאמין. משפחתי הייתה לצידי, זה היה רק
חלום רע.
ניסיתי להתרומם אך הייתי כפות למיטה כפי שחלמתי. אמי ליטפה את
ראשי ודמעותיה נפלו בכבדות על מצחי.
"אתה חי", היא מלמלה באושר, "תודה לאל, אתה חי."
"מה קרה, אמא?" שאלתי מבולבל.
"עכשיו הכל בסדר, מתוק." היא נישקה את מצחי בחוזקה, מחבקת
ומסרבת לעזוב.
אם כן זה כלל לא היה חלום, אכן נחטפתי על ידי חייזרים.
"מה לעזאזל קורה כאן?" שאלה זו הדהדה במוחי ללא הפסק.
כשהשוטרים הגיעו הייתי בטוח שהם מעוניינים לדעת על החטיפה. הם
שאלו אותי על יום האתמול וסיפרתי להם הכל בפרוטרוט. במהלך
השיחה אמי מיררה בבכי ויצאה מהחדר.
השוטרים הביטו בי בחוסר עניין. סיפורי כלל לא עניין אותם.

אחד השוטרים מתקרב, מתכופף לעברי, ובוהה בי במבט חודר.
הרגשתי את נשמתו הכבדה באוזני, הוא קירב את פיו לאוזני ולחש
בעדינות שטנית.
"מאיפה הסמים?"