יוצאת מהבית לעוד יום רגיל של לימודים וחוויות מרגשות, שישפיעו
לי על שאר החיים.
כל יום מחכה לחוויה הבאה, הלוואי שתגיע.
מתבוננת במורה, מתבוננת בילדים, מחכה שמישהו יצור איתי קשר.
אני רוצה ליצור קשר עם אנשים אבל מרגישה מנותקת, מוגבלת, חסרת
אונים.

אולי זה הנמשים שלי, אני חושבת, כל נמש ונמש אצלי בפנים
מורידים לי את הביטחון.
הנמשים על המצח לא נותנים לי להשכיל ולהשתתף בכיתה, הנמשים על
הלחיים לא נותנים לי לחייך ולהרגיש נאהבת.
שאר הנמשים סתם מתרוצצים לי מהאף לסנטר ומהסנטר לאף.
בכיתה אני מנסה שלא להתבלט, ככה לא יציקו לי על הנמשים. אני
עוד זוכרת מהגן שהייתי ילדה תוססת מאוד עד שהתחילו להציק לי על
הנמשים. אמרו שיום אחד כל הגוף שלי יהיה מלא בנמשים ואני אהפוך
לנמש אחד ענק. ככה לאט לאט החלטתי שלא להתבלט, עדיף שישכחו
ממני על זה שיעליבו אותי, לא?

אתם בטח חושבים שאמא שלי חושבת שזה חמוד.
אני לא יודעת מה אמא שלי חושבת. אמא שלי יותר מדי עסוקה
בניתוחים הפלסטיים שלה כדי להראות טוב לכבוד ד''ר צ'ופניק,
החבר החדש שלה. סתם בחור ממוצע, נראה די זקן, אבל יש לו תואר
ברפואה והוא מרוויח היטב. לא כמו האבא הביולוגי שלי, שנמצא
כרגע באפריקה בחיפושים אחר חיה מזן מאוד נדיר שעומדת להכחד.
קוף מיוחד, שאת האמת, לדעתי, נראה די רגיל.

חשבתי אולי כדאי דווקא להתחבר עם הד''ר צ'ופניק הזה למרות שאני
שונאת אותו, אולי יש לו תרופה מיוחדת נגד נמשים...
אבל בכל זאת, עם נמשים או בלי נמשים, אני עדיין מעדיפה את  אבא
שלי. אני חושבת שאני אוהבת אותו יותר מאת אמא שלי. אני יודעת
שזה אסור ובלתי אפשרי וזה גם מה שאני אומרת לעצמי אבל מהזמן
המועט שהיה לי איתו אני בכל זאת אוהבת אותו יותר מאת אמא שלי.

מה שמוזר זה שיש לי עוד ילדה עם נמשים בכיתה ואותה בכלל לא
שונאים. היא דווקא מאוד אהודה ומקובלת. כולם אוהבים אותה כי
היא תמיד עורכת מסיבות שכבתיות ומזמינה את כולם אליה הביתה
לבריכה.
אה, כן, יש לה בריכה, היא מאוד מאוד עשירה. אבא שלה עובד
בממשלה או משהו כזה ויש שאומרים שאפילו ראש הממשלה היה אצלה
בבית לארוחת ערב. אפילו המורה מעריצה אותה... ויש לה נמשים!

יום אחד ראיתי אותה בוכה ובאתי לדבר איתה, בכל זאת גם אם אני
לא חברה שלה זה לא נעים. אני גם משתדלת להיות נחמדה כמה
שאפשר.
התחלתי לדבר איתה ובהתחלה היא לא התייחסה עד שבסוף היא אמרה
שאבא שלה פוטר מהממשלה וראו את זה בחדשות ועכשיו היא חושבת
שכולם ישנאו אותה. אמרתי לה שזה לא נכון ושיאהבו אותה גם
עכשיו. היא התחילה לספר לי שזה שהיא עשירה זה הקללה הכי נוראה
שיש. היא אמרה לי שככה היא לא יכולה לדעת מי אוהב אותה באמת,
ומי חבר אמיתי שלה. היא אמרה שזה נורא ושכולם איתה רק בגלל זה
והכל בא לה ככה בקלות, ועד שהיא עושה משהו לגמרי בעצמה כולם
חושבים שעשו את זה בשבילה. התחלתי לצחוק לה בפנים. אני לא
מבינה מה היא מתלוננת! על זה שהיא עשירה? על זה שיש לה המון
חברים?

רק אחר כך, כשראיתי שלא מתייחסים אליה, הבנתי את הקללה.
עד היום הנמשים שלה הוסתרו בהרבה כסף ותהילה. עכשיו הם יצאו
לאור וכולם רואים אותם בבירור...
טוב, נו, עכשיו בטח נתחבר ונהיה שתינו חברות... אנחנו לא כל כך
מתאימות ואין לנו הרבה במשותף, אבל מילא, לשתינו יש נמשים.