הפעם הראשונה שחיים אלגרבלי היה מעורב בתקרית אלימה הייתה בגיל
9. תקרית זו נחקקה היטב הן בזכרונו של חיים, והן בזיכרון
הקולקטיבי של תושבי שכונת עמידר. היה זה יום מאובק וחם בחודש
יולי, ובאוויר עמד ריח חמוץ של אשפה שלא נאספה. שכונת עמידר
בהחלט נחשבה אז למקום מסוכן, בו גרים פושעים זעירים ולכל
תושביה אכפת מדבר אחד בלבד: הכבוד שלהם. מהו אותו הכבוד בדיוק,
זאת איש אינו מסוגל להסביר, ודאי שלא איש מתושבי השכונה.
השכלתם כה לוקה בחסר עד כי אינם מסוגלים להביע מחשבותיהם
בבירור, דבר הגורם, דרך אגב, לאי-הבנות הרות אסון. בסביבה כזו,
של דרישת כבוד והשגתו בכל דרך אפשרית, רצוי בדרך שתטיל מורא
בלבבות אחרים. משפחות הצליחו לגדל ילדים לתפארת, מאותן הכותרות
שזועקות: "איל הנדל"ן שצמח מתוך האשפתות".
לא כן במקרה שלנו.

בכל אופן, היה חם ומשעמם באותו היום, וחיים החליט למלא שקיות
ניילון במים ולזרוק אותן על עצמו ועל אחרים. הוא התבצר לו
בעמדה נוחה מגג של צריף נטוש וחיפש מטרה ראשונה, שלא בוששה
לבוא. הייתה זו אשה בגיל העמידה, כורעת תחת משקל גופה ומתנהלת
באיטיות מרובה. היה נדמה שהיא איננה הולכת קדימה, אלא רק מטה
את כובד משקלה מצד אל צד, אך היא הצליחה להתקדם בדרך סרטנית
זו. חיים צחק בלבביות רבה כששמע את גוש השומן הרטוב והזועם הזה
מגדף במלוא קולו את הפרחח שההין לפגוע בו, אבל לא חשש אפילו
לרגע, מפני שהיה מוסתר היטב מאחורי קופסת פח מחלידה. לאחר מכן
הגיעו הקורבנות השני והשלישי, ובלי לשים לב חיים העביר את רוב
הצהריים במשחק האכזרי. הוא אף המציא שיטת ניקוד: 10 נקודות
לפגיעה בראש, 5 לפגיעה בכתף או בגב, קנס של 7 נקודות על פספוס
ואם הברנש חסר המזל קילל בקול רם היה בונוס של 5 נקודות
נוספות. סופו של עניין, על עצמו לא הטיל ולו שקית אחת. הוא
בהחלט מצא הנאה רבה במבטיהם האומללים-מופתעים של עוברי האורח
ששקית המים פגעה בהם, ולזכותו ייאמר כי לא הרבה להחטיא.

לאחר צבירה של 37 נקודות חיים הטיל שקית שעתידה לשנות את גורלו
של נער אומלל, שהלך ברחוב ולא דימה אף לשנייה שצעדה שגרתית זו
תביא לתוצאות בלתי צפויות כל כך. אותו נער בן 15 נתקף חימה כה
עזה כשפגעה השקית בכתפו עד שאיבד את עשתונותיו לגמרי, החל
להתבונן סביבו במהירות ובאורח פלאי שם פעמיו דווקא אל עבר אותו
הצריף שעל גגו התחבא חיים, שמצידו ראה את הסכנה המתקרבת אך לא
חשש אף לרגע. מבחינתו, הפגנת חשש כלשהו הייתה מעידה על חולשה.
הנער עלה במדרגות הבטון השבורות למחצה מאחורי הצריף, רק כדי
למצוא שם את חיים, במבט חצוף ומתגרה, אוחז בידו אבן חדה.
כשהבחין בו לראשונה, אף נתקף חרדה קלה ונסוג כדי פסיעה, פעולה
שנטעה עוד יותר עוז רוח בחיים, שבשלב זה לא רק שלא חשש מהנער,
אלא כבר דמיין כיצד הוא מביס אותו ומספר לחבריו כיצד התגבר על
ילד שגילו כמעט כפליים משלו. חילופי דברים לא היו שם, גם לא
פעולות נועזות של אף אחד מהצדדים. ללא שהות חיים זרק את האבן
וכמו דוד מול גליית, פגע במצחו של יריבו. הנער צנח לרצפה,
בשבריר רגע שהיה נדמה כנצח, וחיים הספיק להבחין במבטו המופתע,
השואל "כיצד זה יתכן?" הוא זינק על גופו של הנער, אחז את שיערו
בשתי ידיו והחל להטיח את ראשו בחוט ברזל עבה וחד שצץ מתוך
הבטון האפור של הגג. הוא חזר על הפעולה קרוב לעשרים פעמים,
והפסיק רק כשהבחין ברצפת הבטון, שמגוון אפור מהוה הפכה למבריקה
מצבע שני.
כשאותו הנער השתחרר ממוסד השיקום בתל-השומר, 18 חודשים מאוחר
יותר, שתי עיני זכוכית כחולות ויפיפיות פיארו פרצוף מעוות
וזרוע צלקות. ישנה מימרה שגורה בפי כל, כי העיניים הינן ראי
לנשמה. אם כן, במקרה שלנו, היה ניתן להניח שכשנלקח ממנו מאור
עיניו, איבד הנער גם את נשמתו. ברם, המאורע מעורר הפלצות הזה
שינה את הנער העיוור בדרך אחרת לחלוטין.

באשר לחיים, בשל גילו הצעיר העניין טופל ע"י שירותי הרווחה,
והעובד הסוציאלי החביב גרס שיש להעבירו למוסד לילדים בסיכון.
מהו טיבו של אותו מוסד? הרי במהלך שבע השנים שבילה חיים בו
ובמוסדות כמותו נחשף לרמת אלימות גבוהה פי כמה מאשר אם היה חי
"שמה". "שמה" - כך נהגו יושבי המוסד לכנות את העולם הנורמאלי
שחי ונושם, על מאות אלפי תושביו, מחוץ לקירות הבטון, ולאיש
מאותם מאות האלפים לא אכפת כלל מחיים או מכל ילד "בסיכון" אחר.
סופו של עניין, צירוף הנסיבות ואופיו המעורער גם כך של חיים
הביא אותו אל המשעול הצפוי מראש, ואל פתחו של משרד הממונה על
עבודות השירות, לבוקרו של יום ראשון קיצי ומאובק.
בגיל 25, בעל עבר פלילי עשיר למדי, את 150 שעות עבודות השירות
שנגזרו עליו קיבל בגין גניבת בשמים מחנות בקניון. בתווי פניו
השתקף ניסיון-חיים של למעלה מגילו, ואלמלא זוג העיניים השחורות
והנואלות למראה היה נדמה שהוא סב זקן ורב מעללים. כבד בשר ולא
מגולח, הדוב החום הזה התייצב באיחור רב במשרדו של מי שעתיד
להיות המעביד שלו והמחיצה האחרונה בינו לבין עשרים וארבעה
חודשים של תשלום חוב לקהילה בצורת ישיבה בבית-הסוהר.

כפי ששיער, חיים הוצב בחוליית התברואה. עיקר התעסוקה היה
פעילות שוטפת נרחבת במסגרת שיפור פני העיר, יוזמה שנקט ראש
העיר החדש על מנת "לנקות את הזבל מהרחובות".
"כמה משעשע", חשב לעצמו חיים כשלבש את הוסט הכתום, "זבל אוסף
זבל".
החוקים הובהרו לו עד מהרה ע"י חבריו לעבודה, כולם עבריינים
כמוהו. בראש ובראשונה הובהר שאין לובשים את הוסט הכתום. העובדה
שלא חשב על כך קודם לכן הסבה לחיים מבוכה קשה, וכדי להוכיח את
עצמו לקח והשליך את הוסט לתוך מיכל אשפה גדול וירוק, לצחוקם
הלבבי של חבריו החדשים. ההיררכיה בצוות העבודה הייתה שונה
ומשונה: מחד זכו לכבוד הבחורים שעבדו ללא הרף, מאידך היו אנשים
ספורים שלא נקפו אצבע וזכו אף הם לכבוד מלכים. חיים, כמצופה,
השתייך לקבוצה השנייה. הוא דאג להבהיר זאת עוד ביום הראשון
לעבודה כאשר אחד הפועלים, ערבי מזוקן ועב בשר זרק לעברו גידוף
עסיסי כשחיים ישב לנוח בעוד השאר הרימו משטחי דשא מנקודה א'
לנקודה ב'. ללא היסוס, חיים הרים סכין יפנית חלודה וכבדה ונעמד
מאחורי הערבי, בידו האחת אוחז בסנטרו ובשנייה מאיים לשסף אות
צווארו. "אני שוחט אותך פה על המקום יא כלב ערבי", זעק בקול
ניחר.
הערבי הגיב במעין חרחור מוזר שבקע מגרונו, ורעד עבר בכל גופו.
אגלי זיעה חריפה בצבצו על המצחים השחומים של שניהם. הם הוסיפו
לעמוד בצורה זו כחצי דקה, עד שחיים הדף את יריבו ממנו לאחר
הפצרות רבות מספור של עמיתיו, שלא ההינו להתקרב יותר ממטרים
ספורים אל שניהם. חיים נשאר לעמוד עם הסכין בידו, פניו מפיקות
ניצחון וזחיחות. מאותה תקרית ואילך איש לא העיר לחיים על
עצלות.

באחד מן הימים הצוות עמל על פינוי עלים מגן ציבורי קטן באמצע
העיר, והחום היה בלתי נסבל לחלוטין, בהחלט מסוג הימים שכל מה
שחיים התאווה אליו הוא לחזור לדירתו המעופשת, לשתות בירה קרה,
ולשבת מול המאוורר עד רדת החשיכה. אך המציאות העמידה בפניו
אילוצים שונים בתכלית, כמו בכל פעם אחרת בחייו.
תחושת הקיפוח הלכה וגברה אצלו ברגעים כאלה, בהם רעם על המשעול
שהנסיבות הובילו אותו אליו. הנסיבות - משום שמעולם לא טרח
לחשוב כי אולי גם לו חלק בהחלטותיו ובתוצאותיהן, ונמנה על
הבריות שנוח להן להאשים את העולם כולו במשגיהן, אך לא יבחינו
בעובדות הזועקות אל מול עיניהן והידועות לכל. על כל פנים, די
לומר כי היה נוח להתרגז באותו היום אפילו יותר מן הרגיל.
ליד הגינה עמד מגרש כדורסל מגודר מצידו האחד בחומה מלאה ציורי
קיר, ובגדר מתכת מצידו השני. הגדר עברה בצמוד לשביל שבו עבד
הצוות, וחיים נשען עליה כדי לנוח קמעה. הוא שם לב שישנו בחור,
גבוה ומגודל-שיער, גמלוני למראה, שעמד וזרק לסל.
"אין לך משהו יותר טוב לעשות חוץ מלעמוד בשלוש בצהריים ולזרוק
לסל?" הפטיר חיים לעבר הבחור, שמיהר לענות בחיוך ובשקט, כך
שחיים לא ממש שמע - "לפחות איני מנקה רחובות".
השיחה ביניהם נגמרה בשלב הזה, וחיים עבר לשבת ביציע שמחוץ
למגרש, לא גורע עין מהבחור, שהמשיך לזרוק את הכדור לסל במרץ כל
אותו זמן.
אמת היא, שהבחור לא היה שחקן מוכשר במיוחד, וחיים, האוהב
להתגרות, צעק לעברו לאחר החטאה גמלונית במיוחד "אתה ממש אפס,
הא?" הבחור לא נשאר חייב ופלט "שתוק כבר!" ולאחר שנייה סינן
"טיפש", הפנה את גבו לחיים וחזר לעיסוקו. היה נדמה שגם אילו
היה נוחת לידו מטאור לא היה חודל לזרוק לעבר הסל. כפי שניתן
לשער, חיים איבד את עשתונותיו בשלב הזה, אחז מגרפה בידו והתקדם
לתוך המגרש בצעדים מהירים, בעודו מפטיר קללות עסיסיות. דומה
היה לכלב בולדוג בכל מאודו, ואילו היו עונדים לצווארו קולר
קוצני, ניתן היה להתבלבל בינו לבין כלב כזה בקלות.

כשהפרידו ביניהם צעדים ספורים בלבד הכדורסלן הכושל כבר הסתובב
לעברו של חיים ונבהל מאד, הוא התחיל לפצוח במילות שכנוע ובנאום
שלם שכל תוכנו היה "עזוב אותי לנפשי" עטוף בנעימה בכיינית
ובמילים גבוהות ונוצצות שחיים לא הבין.
כשראה את הפחד שניצת בעיניו של הבחור, חיים נתרצה עד מאוד
והמשאלה לרוצץ את גולגולתו החלה להתפוגג אט-אט. הוא הסתפק
באיומים נמרצים ש"ברגע שאני מסיים את המשמרת אני חוזר ופותח
אותך", והלך לו משם.
הבחור נשאר לזרוק לסל במגרש שעה ארוכה לאחר שחיים סיים את
משמרתו, אך הכין לעצמו אבן כבדה בהישג יד, למקרה שהברברי
מנקה-הרחובות יחזור.
אמיתו של דבר, לא היה זה בחור נורמאלי, אותו הזורק-לסל, לפחות
לא לפי סטנדרטים חברתיים נפוצים של ימינו, וכשסיים גמר אומר
למצוא את מנקה-הרחובות בדרך כלשהי ולהביא את תאוות הנקם שלו על
סיפוקה. הוא זעם על ההפצרות המתחננות שלו ועל ההשפלה שסבל שם
במגרש, ותקרית זו העסיקה אותו ימים רבים.

שבועיים נוספים חלפו להם מאז אותו מפגש בין שניהם, והזורק-לסל
לקח מחברת ועט ויצא מביתו אל גינה ציבורית שם הקנה לעצמו הרגל
לשבת במשך שעות, להתבונן בעוברים ושבים ולתעד את הגיגיו
במחברתו. ממש כפי שצייר משתמש במכחול על מנת ללכוד רגע מסוים,
כך הזורק-לסל היה כולא שברירי זמן קטנים, מחשבות ומעשים. משונה
מאוד הדבר כי מעולם לא טרח לעיין ברשומותיו או לחלוק אותן עם
איש, למרות שמספר המחברות עבר את המאה ושלושים זה מכבר וחלקן
החלו להצהיב ולהתפורר בארון בו שכנו.
הזורק-לסל ישב לו על ספסל מרוחק בגן, והתענג על מזג האוויר שעה
ארוכה. היה זה יום אביבי בצורה מאד בלתי אופיינית לעונה, רוח
קלה נשבה והפילה עלים קטנטנים על כתפיו, להנאתו המרובה.
הוא היה כה מרוכז בעלים הצונחים להם בעצלות, עד שלא הבחין
שמסביבו עובדת אותה חוליית התברואה שחיים ריצה בה את עונשו.
השתיקה הופרה ע"י אחד הפועלים שקרא לילד מעוקם אף שישב ליד
הזורק-לסל;
"ילד, אולי תעלה הביתה ותוריד לנו קצת מים?"
"אני לא גר פה", השיב הילד בקול צווחני.
הפועל סינן קללה עסיסית והוסיף "אף אחד לא גר פה הא? שקרנים".
הזורק לסל הסתכל לעבר הפועלים וצמצם את עיניו, כמתאמץ להבחין
בפרט נסתר מעיני כל.
"אל תתייחס אליהם", פנה אליו הילד, "הם תמיד מקללים ככה".
הוא חש בגוש מחניק עולה בגרונו. באותו הרגע, הוא הבחין בבחור
השזוף והמיוזע שהשפיל אותו כל כך במגרש.

היה זה מן הרגעים בהם לא יכול היה להתכחש לנסיבות, ובלתי אפשרי
היה מצידו לוותר על הנקמה שמילאה אותו והציתה אותו מבפנים. אבל
לא זו הייתה הדרך בה הזורק-לסל נקם באנשים. הוא שאף אויר מלוא
הריאות והציב לעצמו אינספור חומות הגיוניות שכלאו בתוכן את
הרגש הגואה. "האם אתה רוצה להרוויח מאה שקלים בדקות ספורות?"
שאל לפתע את עקום-האף שלידו.
"תלוי איך", הלה השיב בחשש.
"כל שעליך לעשות הוא לגשת למנהל העבודה, זהו הבחור עם מכשיר
הקשר, ולברר בשבילי את שמו המלא של השמן עם הכובע שעומד שם",
אמר הזורק-לסל בשקט, ושלף שטר אפור בודד מתוך חבילה אדומה
וגדולה של שטרות חדשים שהוציא מכיסו. הילד עקום-האף נטל את
השטר ללא אומר, קם בזריזות מן הספסל וניגש אל מנהל העבודה. הוא
חזר אל הזורק-לסל והפטיר "חיים אלגרבלי או משהו כזה". המחברת
נפתחה, השם נרשם והזורק-לסל קם ממקום מושבו, הנהן לאות תודה
והתרחק מן המקום בצעדים מדודים.

150 שעות של שירות, בהן דמה יותר לעריץ בעל שררה מאשר למשרת
נרצע, קעקעו אף יותר את תפקידו של חיים אלגרבלי בעולמנו כטפיל.
הוא לא תרם במאומה למאמץ ואף פגם בתפוקה הכללית, כך שמנהל
העבודה שמח עד מאוד להיפטר מאבן הנגף ובחיוך רחב הפנה את חיים
אל משרד העו"ס בעירייה לשם ראיון סיכום.
במשרד הממוזג ישב לו גבר כבן שלושים, לבוש בהקפדה יתרה וחבוש
משקפיים גדולים וכהים. על השולחן נחו שתי כוסות קפה שחור וצלחת
תקרובת. לא היו תמונות על הקירות, דבר שבלט מאוד לעין.
בדרך כלל הבריות אינן שמות לב לתמונות התלויות במקומות
ציבוריים, אך אם תיקח משרד ותוריד מכתליו את הקישוטים הללו,
מיד יראה לך עירום ומבויש ממש כאדם שהפשיטוהו מבגדיו.
"אני חיים אלגרבלי", אמר ללא שהות, "באתי לראיון סיכום".
"חיים אלגרבלי", חזר אחריו העו"ס, וכחכח בגרונו ארוכות. "אמור
לי דבר מה, מר אלגרבלי, מה הביא אותך הנה?"
"סיימתי את העבודה ובאתי כדי להחתים אותך בשביל הקצין-מבחן
שלי", ענה לו חיים בקוצר-רוח ומיד הוסיף צליל מציצה מוזר,
כאילו ניסה לנקות את שיניו בעזרת לשונו.
"לא, לא הבנת אותי כלל. מדוע לדעתך הגעת למצב בו יש לך עבר
פלילי כה עשיר, כבר בגילך הצעיר?" שאל העו"ס לאחר שתיקה של
מה-בכך במהלכה העביר את אמתו במעגלים על שפת כוס הקפה שלו.
חיים התרגז כל כך למשמע השאלה עד שאיבד שליטה על פיו ופרץ
בשצף-קצף.
"שמע, אתה לא העו"ס הראשון שמנסה לקדוח לי במוח, אז למה שלא
תחסוך לעצמך זמן ותפסיק לשאול שאלות מטומטמות. אתה רוצה לדעת
למה אני פה? כי החיים דפקו אותי, זה למה, כי למישהו כמוני אין
שום סיכוי להגיע לאף מקום חוץ מעוד משרד מסריח של קצין מבחן.
מגיל עשר אני זורקים אותי ממוסד למוסד, כבר אין אף אחד שיציל
אותי ואני גם לא רוצה טובות של יפי נפש במשרדים עם מזגן."
את המשפט האחרון חיים ליווה במכת אגרוף אדירה על השולחן,
שהפילה את כוס הקפה שלו אך לא את זו של העו"ס, משום שזו הייתה
עשויה מקרמיקה כבדה.
למרבה הפליאה, העו"ס לא התרגש כלל מההתפרצות הזו. הוא החל
לענות בנעימה כה שלווה ומדודה, עד שהיה נדמה כי הכין את תשובתו
לפני זמן רב, או שהשתמש בה זו לא הפעם הראשונה.
"דע לך, מר אלגרבלי, שאני מכיר אותך טוב יותר מכפי שנדמה לך,
ושיש סיבה לשאלתי שכה הכעיסה אותך. גם אני האשמתי את הנסיבות
לפנים, ואם יורשה לי לומר, אני מאמין שלי אף היו מניעים מוצקים
יותר משלך לנהוג כך. אחרי שהקדשתי לכך הרהור רב, הגעתי למסקנה
שהאשם אינו בנסיבות. המושג "נסיבות" הינו ערטילאי ובלתי מספק,
ואינו מהווה פקטור בחיינו אלא אמתלה. מובן, שבכל החלטה ישנו
חלק של כורח, שאינך יכול לשנותו או לשלוט עליו, אלא שישנו גם
חלק של בחירה, שאתה מתעלם ממנו בשיטתיות. אתה נמצא במשרד הזה
הואיל וקורות חיינו שזורות אלה באלה. אתה אינך יודע זאת, אבל
הייתה לך השפעה רבה על חיי, ועכשיו תורי לפדות אותך. שנה את
דרכיך והיה מאושר סוף-סוף כי נמחל לך על הכל. בחר בדרך חדשה
והוסף ללכת בה כל עוד תוכל, והחשוב מכל, למד מהו אושר. מקור
האושר טמון בכפירה בנסיבות. הבן זאת ותן בכך טעם לחייך
הנוראים."
בהינף יד הסיר העו"ס את משקפיו וחשף שתי עיני בדולח כחולות.

הגם שעובדה זו אינה מתיישבת עם השכל הישר, היה נדמה לחיים שזוג
עיני זכוכית אלו התבוננו ישירות אליו, ואף יותר מכך, אל מצולות
נשמתו. הוא נבהל מאד, זינק מהכיסא ללא אומר, ויצא מן המשרד כל
עוד נפשו בו. הוא המשיך בהליכה מהירה שעה ארוכה, אך לא נתן את
לבו אל הדרך.
הוא השכיל להבין מי היה העו"ס ולמה התכוון בדבריו, אך היה נתון
בסערת רגשות עצומה ולקה בהלם מוחלט. כשנעצר סוף-סוף הבחין
בדוכן פרחים בקרן הרחוב, ופתאום שם לב לכך שמעולם לא קנה פרחים
בכסף, אף לא פעם אחת בכל ימי חייו. הוא שם פעמיו לעבר המוכר
ורכש ממנו עציץ אנטוריום אדום רך וזעיר. את הדרך הארוכה לביתו
החליט לעשות ברגל, וחיבק בחוזקה את עציצו החדש כחבוק אם את
תינוקה.

חיים אלגרבלי טיפס במעלה המדרגות של בית הדירות בו גר. בחדר
המבוא עמד ריח חריף של שתן ופסולת, ונורה צהובה בודדת האירה
קירות מתקלפים וציור שבור של ליצן מנגן באקורדיון. הוא פשפש
בכיסו בידו האחת בחיפוש אחר המפתח, ובידו האחרת עדיין אחז את
האנטוריום, למרות שפעולה זו קשתה עליו וארכה יותר מן הרגיל.
כשפתח את דלת ביתו, הרגיש מכה חזקה בערפו וצנח אל הרצפה, מחוסר
הכרה. כשחזרו אליו חושיו, כבר היה כפות בחבל חזק לכיסא ופיו
היה חסום. מולו עמד בחור ארך-גוף לבוש חליפה שחורה וכפפות
מנתחים. הבחור פקח בידיו את עפעפיו של חיים וריסס מעט מים על
לחיו. היה זה הזורק-לסל.

"אתה ודאי תוהה מי אני, ומדוע אנו נמצאים בסיטואציה המשונה
הזו, לא כן? ובכן, בטוחני כי אינך זוכר, אך הייתה לנו פגישה
קצרה ומרגשת במגרש הכדורסל לפני זמן-מה, ואיך לנסח זאת
בעדינות, הפגישה הזו הותירה עליי רושם רב, כך שהייתי חייב
לראותך בשנית. התנצלותי הכנה על התנאים הבלתי-נוחים בהם אתה
שרוי, אך אם יש בכך נחמה, לא תצטרך לשהות במצב זה זמן רב." הוא
חייך אל חיים חיוך דק שבדקים ופנה לצד, שם פתח תיק מנהלים קטן
והוציא משם דבר מה שחיים לא היה מסוגל להבחין בו. לאחר מכן
ניגש אל גב הכיסא, הניח את שתי ידיו על כתפיו של חיים ונאנח
אנחה ארוכה.
"אתה מבין, מעולם לא הייתי זקוק לצידוק מוסרי או חברתי
לפעולותיי. חייהם של אלה שנקרו בדרכי בעבר השתנו משום שחשקתי
בכך, והשינוי בחייהם מילא אותי אושר רב, הגם שאם היו מתגלים
חלק ממעשיי להדיוט הממוצע, היה ללא ספק מסגירני למשטרה והיו
עורכים לי משפט כאחד האדם. דרך אגב, כאן טמון שורש הבעיה:
אינני כאחד האדם, ולכן החוקים אינם חלים עליי. מה שברצוני לומר
הוא שגם אילו מעשיי אינם מתיישרים עם מושג הצדק הקולקטיבי אין
זה מפריע לי ולא ימנע ממני להשיג את מטרותיי. ברם, במקרה שלך
הנתונים שונים מבעבר. ראה נא, היה עליי לברר פרט או שניים עליך
על מנת להגיע לכאן, ובין השאר גיליתי שחיית חיים בלתי-מוסריים
בתכלית, ושמושג הטפילות החברתית היה נר לרגליך מאז ומתמיד.
המסקנה הסופית שלי היא שבזכותך, לראשונה בחיי, מושגי הצדק
האישי שלי והקולקטיבי החברתי דומים זה לזה, והשירות שאני עושה
בפעולתי השרירותית כנגד אדם שאינני מכיר כלל הינו חיובי
בפירוש. איני מצפה להכרת תודה מצד החברה, כמובן, אבל משעשע
לחשוב על כך שתשוקת הנקמה הפרטית שלי תאצור בתוכה את נקמת כל
הזורקים-לסל שנקרו בדרכך. ובכן, כפי שבטח כבר הבנת, בנוסף
להיותי הקטגור, השופט וחבר המושבעים, בפארסה הקטנה של שנינו
אני גם התליין."
מיד עם סיום המשפט האחרון חיים הרגיש דקירה קלה של מחט
בצווארו, והזורק-לסל התליין התרחק ממנו בצעדים רוגעים, החזיר
את המזרק לתוך תיק המנהלים והוציא שני מזרקים אחרים במקומו.
"דרך אגב, כשנכנסת שמטת את האנטוריום החביב הזה", אמר הזורק
לסל והצביע באמצעות המזרקים על שולחן המטבח, עליו עמד העציץ.
"אל תדאג, הוא לא נשבר או ניזוק בדרך כלשהי, אבל אני לא יכול
שלא לרחם עליו, מפני שאין מי שיטפל בו מעתה והלאה." הוא שתק
קלות כחוכך בדעתו והוסיף "אמור, לא יפריע לך אם אני אקח אותו,
נכון? הוא יהווה מתנה מוצלחת לבתי הקטנה, היא אוהבת פרחים
אדומים כל כך... " הוא חייך רכות לעברו.
את שתי הדקירות הנוספות חיים כבר לא הרגיש, משום שהיה מחוסר
הכרה.
העסק כולו ארך כעשר דקות בלבד. כשהוריד ממנו את כיסוי הפה
הזורק-לסל הבחין בדבר-מה חריג; על פני הגופה היה נסוך חיוך
עדין, לא אירוני או עצוב, כפי שהיה ניתן לצפות, אלא חיוך מלא
תמימות  ורוגע. הוא לקח את תיקו בידו האחת, את האנטוריום
בשנייה, ואת הדלת הגיף מאחוריו בעזרת רגלו.

באחד הרמזורים הזורק-לסל הסיט מבטו למושב לידו עליו נח הצמח
וחייך לעצמו באירוניה.
הוא לא התאפק והפטיר לעבר העציץ "ומתוך מה אתה חושב שצמחת?
מתוך זבל."