New Stage - Go To Main Page


אז עכשיו אני יושבת בבית קפה קטן בניו הייבן, הפסקה של חמש
עשרה דקות ואני כל שנייה מסתכלת על השעון לראות שאני לא חורגת.
אחרי הסצנה הקודמת שטד עשה לי לפני חודש כשאיחרתי בדקה, והדם
הסוויסאי שלי הציף אותי שכמעט צרחתי עליו בחזרה מול הקהל
המנומס של ייל. בדקה התשעים נזכרתי שאם אני רוצה להגיע אי פעם
הביתה כדאי לי מאוד להירגע. נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי: "I am
sorry sir, it won't happen again". הוא רק נהם משהו על האיכות
של העובדים בשנים האחרונות והמשיך את הפלרטוט עם קרוליין
הקופאית החדשה שהוא שכר מהחוג לאמנות מודרנית. בשולחן שאליו
ניגשתי לקבל את ההזמנה, יורה "how are we all doing, we all
know what we want to order?" מחייכת את החיוך הכי דביק שיכול
לצאת לי בהתחשב בנסיבות, נתנו בי ארבעה סטודנטים מבט על הגבול
שבין רחמים לגועל והמשיכו את השיחה האינטלקטואלית שלהם על
מדיניות ההגירה האמריקנית בעידן של תמורות או משהו כזה. שרבטתי
את ההזמנה בפנקס ונפניתי למטבח, שם ג'סמין האפרו אמריקאית
(בעברית כושית), שאף פעם לא מדברת, לקחה ממני את הדף, שמה לי
את היד לשנייה מתוקה על הכתף וחייכה חיוך קטן. המחווה ריגשה
אותי כל כך שהרגשתי איך הדמעות מתחילות להציף לי את העיניים.
נשכתי את השפתיים חזק וחזרתי לבית הקפה. אז עכשיו אני נזהרת
טוב טוב, כל דקה מדודה. עוד עשר נותרו לי. אפשר בזמן הזה לעשן
שתי סיגריות ולסיים מכתב לרועי.



"שלום רועי, מה שלומך? שמחתי לקבל את המכתב ולשמוע סוף סוף
שהדברים מסתדרים לך. אני בטוחה שזה ימשיך כך. אני אגב לא
מופתעת בכלל ולדעתי גם רב סמל מתקדם הוא תפקיד זמני. אצלי ואצל
ג'וש הכל נפלא. הוא לומד המון, אבל גם כך אנחנו מוצאים זמן
ללכת להצגות בערב ובוויקאנד (שפה נמשך שלושה ימים שלמים!)
נוסעים כל פעם למקום אחר. ג'וש מקסים כל כך, הוא לא מסכים
לשמוע על זה שאני אצא לעבוד. האמריקנים אנשים נורא חמים
והחברים של ג'וש נותנים לי תחושה חמה של משפחה, ולחשוב שבשנה
שעברה מלצרתי באילת...




"אילנה", הקריאה של רוזי מפסיקה לי את השקר, "את יכולה לעזור
לי עם שולחן אחד, אני אחזיר לך את חמש הדקות האלה עוד שעה
בהפסקה שלי?"
"No problem sweaty" (בעברית - כוס אימא שלך חתיכת פרה, מה כל
כך קשה להסתדר עם שני שולחנות?!). אני מחייכת אליה, מכבה את
הווינסטון רק בקצה לשימוש חוזר. בארץ לא הייתי עושה כזה דבר
בחיים, אולי בגלל זה בין השאר קוראים למקום הזה ארץ האפשרויות
הבלתי נגמרות? אני כמובן לא לוקחת את חמש הדקות שלי בחזרה, אין
לי לב, הבהמה הזאת נופלת מהרגליים. אני משחקת משחק שאני לא
זוכרת שמגיע לי חמש דקות ממנה, היא לא טורחת להזכיר וככה אני
שומרת ממנה מרחק קבוע ואוהד. חוזרת לבית הקפה עם חיוך חדש,
חוגרת חלוק, בחור צעיר מסתובב בין השולחנות ובוהה לחליפין
בקופה ובשאר לקוחות החנות, שמצידם לא מזכים אותו ברבע מבט.
ניכר שהוא לא מפה. מכנסי ג'ינס בגזרה אירופאית, נעלי עור חומות
וחולצה קצרה מכופתרת. צרפתי, אני קובעת ביני לבין עצמי. אני
ניגשת אליו can I help you please? (בעברית, אתה מתכוון להשאיר
פה כסף כי אם לא - עדיף שתלך) הוא מגמגם do you have coffee?
אכן צרפתי, אני מנקדת לי דוס פואה בירכתי הראש. אני עונה:
"בטח, יש בטעמי וניל, אגוזים, חם קר, קטן בינוני גדול, מה
תרצה?" הוא מנסה לאמץ מבט קצת יותר אסרטיבי: "I will take a
standard coffee". אני מתלבטת אם להמשיך את ההצקה ומוותרת:
"very well sir, it will be two and a half dollars. anything
to go with that?"
"לא... לא תודה..." הוא לוקח את הקפה ונס על נפשו לפינת
המעשנים בחוץ בשמש הקופחת.
אני מחייכת חיוך אמיתי, הראשון שלי בחודש האחרון. הנה, אני לא
הכי דפוקה פה.





בסוף היום הזה נגמר, או לפחות החלק של בית הקפה, או כמו שנכתב
בכל שירותים צבאי: "לא קם הבנזונה שיעצור את הזמן". נסו לספר
את זה לחולה סופני וזה יקבל אינטרפרטציה שונה לגמרי, אבל ככה
זה בחיים - פעם זה לטובתך, בכל השאר לא. זה לא שאני כזו מרירה,
פשוט מציאותית, ועזבו אותי מכל הבולשיט של ההתבוננות החיובית
וכל זה. יש מי שהשקר שלו זה דת, יש מי שמוצא את זה בגישה
חיובית, ויש את הכי גרועים שזה אלה שאשכרה משחקים את המשחק עד
הסוף עם הרכבים המפוארים, השעות המאוחרות והבגדים הנוצצים כולל
הרולקסים. הנה ג'וש. טוב, עליו אני לא יכולה לחשוב, עדיין לא,
כשנשארה לי עוד משמרת שלמה עם הפרידמנית שלי.
יוצאת לרחוב החם. ארבע בצהריים וחם כמו בגיהינום. אני יודעת,
הייתי שם בגיהינום, אני עדיין פה לצערי, החום לא מלטף כמו
באילת, שם הרוח נושבת לך על הפנים אבל בתי השחי נשארים אדישים.
כאן זה בא עם כל הזיעה, עם הגומי שנדבק לגוף באזור של
התחתונים, ועם הריח החמוץ. לא שזה משנה יותר מד,י גברת פרידמן
הסנילית כל כך מסריחה שממילא הריח שלה יהיה הדומיננטי בבית
הגדול והמאובזר מדי שלה. בשעה שנשארה לי אני הולכת כמנהגי
לכיכר ויושבת ליד דניאל הארגנטינאי, שכבר חמש עשרה שנה מאכיל
את היונים "never missed  a day" (בעברית, אני איש בודד וחסר
עיסוקים). "עוד פעם את", הוא נוהם כשאני מתיישבת, ופותח את
הסנדביץ' ששמרתי עבורו. "אהממ... מעניין... אפילו בסנדביץ' עוף
התחילו לחסוך, כמה שומן!!!" הוא מניח את הסנדביץ' בצד. "נו,
מילא, אני אתן לציפורים." אני יודעת שהוא משקר ועוד חצי שעה
כשאני אלך הוא יבלע הכל בביסים גדולים. אני יודעת כי עקבתי
אחריו פעם, אבל אני משחקת את המשחק שלו. אני מוציאה שתי
סיגריות ומושיטה לו אחת. את השלמה. אנחנו מעשנים בשקט. אין לי
כוחות לנהל איתו שיחה היום. דניאל איש מקסים ומבריק ואני חייבת
לו את החיים שלי על הפעם ההיא בתחנת הרכבת, אבל הסטארט שלו
ארוך ואני קצרת רוח היום. הוא שואל what's the matter, girl?
Hard day in the coffee? תמיד the coffee, תמיד girl, את מעט
הסבלנות שעוד הייתה בי הוא גומר. אני ממלמלת לו "see you
later" ומתחילה את ההליכה הארוכה לפרידמנית שלי. דבר אחד טוב
אפשר לומר על האמריקאים פה. הם עוזבים אותך בשקט. זה לא מתוך
נימוס אלא ניכור שכזה, סטייל "every one should mind his own
business", והיות שאני גרה באזור טוב אין אפילו איזה אפרו
אמריקני או לטינו אמריקני (בעברית ערסים), שירימו לי את האגו
בשריקה או ביציאה מטופשת אחרת. אבל בימים כאלה אני בהחלט
מעריכה את התכונה המנוכרת הזו, הולכת לי עם מכנס קצר וגופיה
וחוץ ממבט חרמן פה ושם אני לא צריכה להתמודד עם אף אחד.
נכנסת לפארק, מנצלת את הזמן שנותר. כאן הכל תפוקות, אפילו
בפארק מדהים כזה של נהר זורם, עצים בשלל צורות, סנאים שמתחבאים
ופתאום מגיחים ונעמדים מולך, חסידות שנראות כאילו יצאו מהאגדות
של אנדרסן, לא תמצא מישהו שסתם יושב ונהנה מכל זה. או שמנצלים
את זה כדי להעסיק את הילדים או לעשות ג'וגינג לזמן קצוב כל
ערב. עם מכשירים אלקטרונים תלויים על היד שמודדים את תפוקות
הגוף. כנראה שליהנות מהטבע סתם אי אפשר, אין לזה תפוקה. לך
תמדוד הנאה. ואולי כדאי שיכמתו את זה. איזה עולם מופלא זה יהיה
"הייתי בפארק אתמול ונהניתי עשרים וחמש. איזה ביאוס, בשבוע
שעבר זה היה עשרים ושבע".





" אתה זוכר כשישבנו בין כל האנשים היפים באותו בית קפה
יוקרתי, כשהתעקשת כמו תמיד לשלם בלילה שטסתי? ברדיו התנגן שלמה
ארצי, אתה התכופפת לעברי, מישיר מבט ירוק חד, פוצע, מהמבטים
שהופכים את הבטן התחתונה שלי לג'לי רוטט, מסביר לי, כל כך נהנה
לחפור בשירים, שאתה מקנא באמריקאים כי כששלמה שר "ולאן שלא
תיסע אתה לוקח רק את עצמך" הוא מכוון לאנשים שרואים בשינוי
מקום שינוי של מזל, ואילו את - אמרת, נועץ בי עוד מבט ירוק
לשנייה ארוכה מתוקה מדי - לוקחת את עצמך לאמריקה, את כל הטוב
שבך. מפה לשם. כמה החמיאה לי האמירה שלך, איך סגרת לי ברגע את
הפינה הקטנה, החוששת, והכל במשפט אחד, בתנועת גוף מותאמת,
בעיתוי המושלם, כמו תמיד, תופס את הרגע כמו שרק אתה יכול. אז
הנה אני, או כמו שאתה היית מנסח - הנני כאן, עם הטוב ועם הרע,
ואתה יודע כמה רע יש בי, רק שכאן אין אותך שתיתן לי הצדקות לכל
הרעל הזה שמפעפע. אתה בטח מחייך לעצמך עכשיו וחושב ששוב אני
קשה מדי עם עצמי, ואולי אתה צודק - בסך הכל טוב לי, אז למה
לחשוב שלילי?
טוב, היום באים אלינו לארוחת ערב ראש המחלקה של ג'וש ואשתו,
ואני חייבת לגמור לבשל פה, אז עוד פעם אחרי כל הפילסופים שלי,
רציתי רק לומר שוב, מזל טוב ענק.

מתגעגעת,
אני.

נ.ב - לא כתבת כלום על שירלי, מקווה שהכל טוב ביניכם.







זה רועי, אני חושבת לעצמי בזמן שאני סוגרת את התיק. אני, כשאני
עושה משהו אז זה עד הסוף. אם אני לא רוצה שהוא יידע משהו אני
אשלח אותו לכוון אחר. הוא פשוט יגיד שהוא לא יודע. או פשוט לא
יאמר דבר.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 10/10/05 12:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שמעון פיטוסי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה