"אילנה", הקריאה של רוזי מפסיקה לי את השקר, "את יכולה לעזור
לי עם שולחן אחד, אני אחזיר לך את חמש הדקות האלה עוד שעה
בהפסקה שלי?"
"No problem sweaty" (בעברית - כוס אימא שלך חתיכת פרה, מה כל
כך קשה להסתדר עם שני שולחנות?!). אני מחייכת אליה, מכבה את
הווינסטון רק בקצה לשימוש חוזר. בארץ לא הייתי עושה כזה דבר
בחיים, אולי בגלל זה בין השאר קוראים למקום הזה ארץ האפשרויות
הבלתי נגמרות? אני כמובן לא לוקחת את חמש הדקות שלי בחזרה, אין
לי לב, הבהמה הזאת נופלת מהרגליים. אני משחקת משחק שאני לא
זוכרת שמגיע לי חמש דקות ממנה, היא לא טורחת להזכיר וככה אני
שומרת ממנה מרחק קבוע ואוהד. חוזרת לבית הקפה עם חיוך חדש,
חוגרת חלוק, בחור צעיר מסתובב בין השולחנות ובוהה לחליפין
בקופה ובשאר לקוחות החנות, שמצידם לא מזכים אותו ברבע מבט.
ניכר שהוא לא מפה. מכנסי ג'ינס בגזרה אירופאית, נעלי עור חומות
וחולצה קצרה מכופתרת. צרפתי, אני קובעת ביני לבין עצמי. אני
ניגשת אליו can I help you please? (בעברית, אתה מתכוון להשאיר
פה כסף כי אם לא - עדיף שתלך) הוא מגמגם do you have coffee?
אכן צרפתי, אני מנקדת לי דוס פואה בירכתי הראש. אני עונה:
"בטח, יש בטעמי וניל, אגוזים, חם קר, קטן בינוני גדול, מה
תרצה?" הוא מנסה לאמץ מבט קצת יותר אסרטיבי: "I will take a
standard coffee". אני מתלבטת אם להמשיך את ההצקה ומוותרת:
"very well sir, it will be two and a half dollars. anything
to go with that?"
"לא... לא תודה..." הוא לוקח את הקפה ונס על נפשו לפינת
המעשנים בחוץ בשמש הקופחת.
אני מחייכת חיוך אמיתי, הראשון שלי בחודש האחרון. הנה, אני לא
הכי דפוקה פה.
בסוף היום הזה נגמר, או לפחות החלק של בית הקפה, או כמו שנכתב
בכל שירותים צבאי: "לא קם הבנזונה שיעצור את הזמן". נסו לספר
את זה לחולה סופני וזה יקבל אינטרפרטציה שונה לגמרי, אבל ככה
זה בחיים - פעם זה לטובתך, בכל השאר לא. זה לא שאני כזו מרירה,
פשוט מציאותית, ועזבו אותי מכל הבולשיט של ההתבוננות החיובית
וכל זה. יש מי שהשקר שלו זה דת, יש מי שמוצא את זה בגישה
חיובית, ויש את הכי גרועים שזה אלה שאשכרה משחקים את המשחק עד
הסוף עם הרכבים המפוארים, השעות המאוחרות והבגדים הנוצצים כולל
הרולקסים. הנה ג'וש. טוב, עליו אני לא יכולה לחשוב, עדיין לא,
כשנשארה לי עוד משמרת שלמה עם הפרידמנית שלי.
יוצאת לרחוב החם. ארבע בצהריים וחם כמו בגיהינום. אני יודעת,
הייתי שם בגיהינום, אני עדיין פה לצערי, החום לא מלטף כמו
באילת, שם הרוח נושבת לך על הפנים אבל בתי השחי נשארים אדישים.
כאן זה בא עם כל הזיעה, עם הגומי שנדבק לגוף באזור של
התחתונים, ועם הריח החמוץ. לא שזה משנה יותר מד,י גברת פרידמן
הסנילית כל כך מסריחה שממילא הריח שלה יהיה הדומיננטי בבית
הגדול והמאובזר מדי שלה. בשעה שנשארה לי אני הולכת כמנהגי
לכיכר ויושבת ליד דניאל הארגנטינאי, שכבר חמש עשרה שנה מאכיל
את היונים "never missed a day" (בעברית, אני איש בודד וחסר
עיסוקים). "עוד פעם את", הוא נוהם כשאני מתיישבת, ופותח את
הסנדביץ' ששמרתי עבורו. "אהממ... מעניין... אפילו בסנדביץ' עוף
התחילו לחסוך, כמה שומן!!!" הוא מניח את הסנדביץ' בצד. "נו,
מילא, אני אתן לציפורים." אני יודעת שהוא משקר ועוד חצי שעה
כשאני אלך הוא יבלע הכל בביסים גדולים. אני יודעת כי עקבתי
אחריו פעם, אבל אני משחקת את המשחק שלו. אני מוציאה שתי
סיגריות ומושיטה לו אחת. את השלמה. אנחנו מעשנים בשקט. אין לי
כוחות לנהל איתו שיחה היום. דניאל איש מקסים ומבריק ואני חייבת
לו את החיים שלי על הפעם ההיא בתחנת הרכבת, אבל הסטארט שלו
ארוך ואני קצרת רוח היום. הוא שואל what's the matter, girl?
Hard day in the coffee? תמיד the coffee, תמיד girl, את מעט
הסבלנות שעוד הייתה בי הוא גומר. אני ממלמלת לו "see you
later" ומתחילה את ההליכה הארוכה לפרידמנית שלי. דבר אחד טוב
אפשר לומר על האמריקאים פה. הם עוזבים אותך בשקט. זה לא מתוך
נימוס אלא ניכור שכזה, סטייל "every one should mind his own
business", והיות שאני גרה באזור טוב אין אפילו איזה אפרו
אמריקני או לטינו אמריקני (בעברית ערסים), שירימו לי את האגו
בשריקה או ביציאה מטופשת אחרת. אבל בימים כאלה אני בהחלט
מעריכה את התכונה המנוכרת הזו, הולכת לי עם מכנס קצר וגופיה
וחוץ ממבט חרמן פה ושם אני לא צריכה להתמודד עם אף אחד.
נכנסת לפארק, מנצלת את הזמן שנותר. כאן הכל תפוקות, אפילו
בפארק מדהים כזה של נהר זורם, עצים בשלל צורות, סנאים שמתחבאים
ופתאום מגיחים ונעמדים מולך, חסידות שנראות כאילו יצאו מהאגדות
של אנדרסן, לא תמצא מישהו שסתם יושב ונהנה מכל זה. או שמנצלים
את זה כדי להעסיק את הילדים או לעשות ג'וגינג לזמן קצוב כל
ערב. עם מכשירים אלקטרונים תלויים על היד שמודדים את תפוקות
הגוף. כנראה שליהנות מהטבע סתם אי אפשר, אין לזה תפוקה. לך
תמדוד הנאה. ואולי כדאי שיכמתו את זה. איזה עולם מופלא זה יהיה
"הייתי בפארק אתמול ונהניתי עשרים וחמש. איזה ביאוס, בשבוע
שעבר זה היה עשרים ושבע".
