אחרי שמישהו חי, הוא מת.
אחרי שהוא מת הוא חי,
אז מה היה קודם,
החיים או המוות?
                   [נבט כהן]

כשניתנו לנו החיים, כולנו בוודאי שאלנו את עצמנו איך הם יהיו.
היכן נחיה, האם נהיה עשירים, עניים או סתם אנשים פשוטים
ואפרוריים שהשגרה היא חברתם הטובה ביותר. כולנו חשבנו על המראה
שיהיה לנו, על ההרגלים, המחשבות שנחשוב, ניסינו לנחש מה יקרה
לנו כשנגדל. אם ניפול כשננסה לטפס על העץ, אם נצליח להגיע
למשהו בחיינו החדשים, והשאלה הקשה מכולן - האם החיים האלה יהיו
יותר טובים מהחיים הקודמים שלנו?
חלק מהנוכחים בחדר כרגע סבלו בחיים הקודמים, והם מצפים לתגמול.
אך זה כלל לא משנה למה הם מצפים, בכל מקרה יגיעו טהורים
לחלוטין אל השנייה הראשונה שלהם בחיים החדשים, אני מהרהר לעצמי
בזמן שאנחנו מחכים לפקיד שיקרא בשמותינו. לא נזכור דבר לאחר
שנגיח אל אוויר העולם הישן-חדש, זה שאף אחד מאיתנו לא רוצה
באמת לחזור אליו, אבל מתגעגע לכל דבר בו. כולנו מחכים בקוצר
רוח.
לבסוף קוראים לי. אני פוסע בשביל, לא מסוגל לראותו, ובכל זאת
מהלך בלי יכולת לסטות ממנו. זה המבחן הקובע אם אני כשיר לחיים.
אם אגיע לסוף השביל, אתחיל בחיים החדשים. אם אפול ממנו, סימן
שאני עדיין לא מוכן. נפלתי בעבר כמה וכמה פעמים, ובכל פעם היה
זה מוצדק לחלוטין. אינני מסוגל לראות את קצה השביל, וזהו בעצם
המבחן - אם אתה שאפתן מספיק ובעל כוח רצון חזק, תצליח להגיע.
לפתע, בקול יניקה מוזר, אני נשאב קדימה. הגעתי אל הקצה, עכשיו
מה שמפריד ביני לבין העולם האמיתי הוא רק התעלה. כשאתה נמצא
בתעלה יש לך מעין הרגשה מוזרה של סיום מעורבב בהתחלה. אתה לא
תזכור שום דבר מהחיים הקודמים שלך - אולי זה כדי לא להעמיס
יותר מדי על המוח - ובינתיים אתה לא יודע כלום על החיים
החדשים. הם מוכנים בשבילך, כל פרט ופרט, הכל נקבע, הם רק מחכים
שתניח עליהם את היד, והם שלך.
בעוד שניות ספורות אגיע אל מחוז חפצי. גופי מתגבש, אני יכול
להרגיש את הידיים, את הרגליים, את הלב פועם כאילו שהיה שייך לי
מאז ומעולם. אני מתפעם מהמכונה המופלאה הזו המכונה "גוף האדם",
נהנה מהזכות לטעון אותה לרכושי, אבל מצד שני גם כואב על אובדן
החיים הקודמים שלי, שניתקים ממני כאילו היו קשורים אליי בדבק
שלוש שניות. חבלים בלתי נראים שנכרכו סביבי בשישים שנים כעת
נקרעים ונפרמים. זהו השלב הכואב ביותר בכל מעבר אל חיים
חדשים.
המעבר בתעלה נעשה יותר ויותר קשה. אני צריך להיאבק כדי לשמור
על הקו הישר שבו עליי להתקדם. הרבה נופלים בשלב זה, וזה סוף
המבחן. עיניי נעצמות ואני מרגיש נינוח לפתע, כאילו מרחף על
ענן. הבזקים אחרונים מחיי הקודמים חולפים מולי, כמו רוצים שאגע
בהם והנגיעה הזו תחזיר אותי אליהם. אני מאט בזמן שההבזקים
מתנפצים אחד אחרי השני, מתוקים ככל שיהיו, ונעלמים. אני בהתחלה
של חיים חדשים, כן. חיים טהורים, בינתיים. חיים שלמים והמפתח
אליהם מונח בכף ידי.
האור של קצה המנהרה מסנוור אותי, ופתאום הכל נשכח ממני בבת
אחת. יצאתי אל אוויר העולם. אני נושם את נשמתי הראשונה והיא כה
מתקתקה, עד שאני לוקח עוד כמה נשימות במהירות, מה שגורם לי
להיחנק לרגע. האוויר כל כך טוב ונעים לי במקום שבו אני נמצא
עכשיו. אני תוהה מה קורה ברגע זה, מתחיל לחקור את הסביבה שלי,
מתקדם אל עבר מהות החיים שלי, החיים הטובים והמתוקים שלי, אוהב
כל רגע בהם.
רק, אם תוכלו להזכיר לי, מי אתם?