סבתא הייתה רקדנית. מאז שאני זוכרת את עצמי, היו מסתובבים בבית
סיפורים על ימי הזהר שלה והערצתי את סבתא. רציתי להיות כמוה.

כשהייתי בת חמש, סבתא הביאה לי תיבת נגינה גדולה ליום ההולדת.
היא הייתה מקושטת ומלאה בחריטות של כוכבים גדולים.

אני זוכרת, שכשהושטתי ידיים רועדות בשביל לקבל אותה, הנחתי
אותה בזהירות על שולחן האוכל, שהיה מלא בעוגות ושוקולדים
למיניהם, ולפתע, כל אותם  מתוקים, איבדו את זוהרם הרב.

לפני כן, עמדתי עם אמא שעות במטבח - הגשתי לה כל מיני דברים
וצפיתי בה מכינה את הכל... כל כך רציתי לטעום, ללקק... רצון
ילדותי.

ואחר כך, כשהבטתי בעיניים נוצצות על תיבת הנגינה, שנחה במלוא
הדרה על השולחן, ידעתי, שלא היה דבר שרציתי יותר מלפתוח את
אותה קופסת קסמים.

אז פתחתי.

מישהו מהצד היה רואה ילדה בת חמש פותחת קופסת עץ ועיניה
מתרחבות. מישהו מבפנים, היה רואה אותי, עוצרת את נשימתי שעה
שנגינה כלשהי מילאה את החלל הריק של לבי הקטנטן.

מבפנים, התיבה הייתה יפה עוד יותר - היא הייתה מקושטת בקטיפה
אדומה ו- אוה, החשוב ביותר... במרכזה עמדה בלרינה קטנטונת.

הבלרינה לבשה שמלה ורודה ותפוחה, ידיה מונפות באוויר ורגל אחת
כפופה.

היא הייתה היצור הכי מושלם שראיתי בחמשת האביבים שלי.

יפיפיה.

באותו הרגע, כשראיתי את הבלרינה מסתובבת לצלילי אותה המוזיקה
החרישית, ידעתי - אני אהיה כמוה. יום אחד, גם אני ארקד לי
בשמלה ורודה, אניף את זרועותיי לאוויר ואגרום לעוד ילדה קטנה
כמוני אושר.

באותו היום, כשעוד לא הבנתי אותה, היא אמרה לי: 'תרקדי, יפה
שלי, תרקדי'.

וזה היה הדבר היחיד שנזקקתי לו.

מאותו היום, אני, ילדה קטנה, רקדתי. במשך שבועות ארוכים,
התאמנתי כך שאוכל להסתובב כמו הבלרינה היפה.

וכשסבתא באה לבקר, הייתי מביאה את תיבת הנגינה אל חדר האורחים,
פותחת אותה לאט לאט ומחקה את תנועותיה של הבלרינה לקול
המוזיקה.

שנים מאוחר יותר, המשכתי לרקוד, הצטרפתי לקבוצה מפורסמת ורקדתי
ורקדתי ורקדתי...

הייתי מסתובבת על רגלי הארוכות יום יום, מקשיבה לאותה המנגינה
הנושנה.

אבל סבתא כבר לא רקדה, בריאותה החלה לעזוב אותה, ואני, שהרגשתי
רע, זנחתי את הריקודים שלי וביליתי את כל שעותי הפנויות ליד
מיטתה.

כל רגע שהיה לי, הייתי מחזיקה את ידה ולוחשת באוזניה מילים
יפות.

ובכל פעם, שהייתי באה אליה, היא הייתה שואלת אותי: 'את רוקדת,
יפה שלי? את רוקדת?'

ולא היה לי לב לומר לה שלא, סבתא, אני כבר לא רוקדת, כי אני
כאן, איתך. אז הייתי אומרת לה שכן, שאני עדיין רוקדת, שארקוד
תמיד והכל למענה.

הייתי ממציאה בדיות על הופעות ואימונים מוצלחים.

והיא הייתה שוכבת במיטתה ומחייכת לסיפורים שלי, מדי פעם מעירה
הערה אחת או שתיים.

עברה שנה, ויום אחד, אמא חזרה הביתה וספרה לי שסבתא איננה.
'היא רוקדת בין המלאכים עכשיו', אמרה. ואני, שמוות היה מושג כל
כך רחוק ממני - האמנתי לה. ובחלומותיי, למרות שכבר הייתי
מבוגרת, הייתי חולמת איך סבתא אוחזת בידו של מלאך יפה תאר והם
מהלכים בקצבו של וואלס איטי.

כמה שבועות אחרי מותה של סבתא, חזרתי לרקוד. כבר לא הייתי טובה
כמו פעם - רגלי עדיין תופפו וידי עדיין התנופפו, אבל כל החשק
נעלם, כאילו אל העננים - ממלא בתשוקה הגדולה שהייתה לו את
המלאכים של סבתא.

ועברו שנים, ואני הפסקתי לרקוד. זנחתי את הכל ופניתי לנושא אחר
- העסקתי את עצמי בכימיה, מנסה ככל היותר להרחיק את עצמי מכל
דבר שקשור לסבתא.

אבל בכל זאת, כל שנה, בדיוק באותו התאריך, ביום האזכרה של
סבתא, הייתי פותחת את תיבת הנגינה שלי.

וכל שנה, בדיוק באותו התאריך, אם מישהו מהצד היה מתבונן, הוא
היה רואה ילדה אשה צעירה  פותחת קופסת עץ ועיניה מתרחבות. ואם,
באותה המידה, מישהו מבפנים, היה רואה אותי, הוא היה מבחין באשה
צעירה, עוצרת את נשימתי שעה שנגינה כלשהי מילאה את החלל הריק
של לבי שעדיין לא גדל.