בין שניות ספורות היא נפלה ארצה - לאדמה!
ובתוך שניות היא הספיקה להגיב ולומר שלא טעתה.
התחושות השונות שעברו בה ביום ההוא התגלו כאמיתיות, כקיימות.
היא לא רצתה להיאחז בהן, אך חוסר הברירה דבק בה.
מרוב מחשבות לא ראתה את האופק.
ליבה האיץ ומיהר ככל שהבינה, וכך גם הדופק.
באותן דקות גורליות בעודה שרועה על הריצפה, היא חשבה:
אולי זה הכל התגלגל מעצמו ואולי הייתה מטרה.
והיא בכל כוחה - בידיעה אחזה.
היא ידעה שכל זה לא אמיתי וכי להתעורר היא חייבת
אך היא לא הצליחה לנוע כאילו שלשלאות כובלות אותה
לחיי נצח, לסוף ידוע - שאין אחרת, וכי זוהי התחנה האחרונה.

בשניות שאחרי, כאשר היא התעוררה, וחזרה לעצמה
שוב הופיעה  אותה תחושה די משונה, לא בדיוק ברורה
כאשר היא עדיין נמצאת במבוך של סימני שאלה
כשהעתיד נמצא באופק ופנייה מועדות קדימה
זה הנצח והמוות שאופפים אותה
ומונעים מבעדה להתקדם הלאה.
עם הרצון והכוח החזקים מאי-פעם, היא נלחמת בעבר
בלי לסגור קצוות, משאירה ככה כל דבר.
ומבעד לעננים היא רואה את השמש
שלא כמו החושך שהיה בליל אמש.

אז היא מאבדת כל תחושה
חושבת שעפה, אבל בעצם היא על הריצפה
מסוממת מהים או שיכורה מהרוח
חושבת לעצמה:
אולי בסיבוב הבא היא תיקח את הכל
הגיע הזמן להיפרד
"להתראות חיי הנצח, שלום לחיי המוות".