את ישנה ולא רואה איך אני
משרטט בך מתארים בקווים שלא נגמרים.
כסות שהכרחת עצמך ללבוש בחשש כי לא אוהב מערומייך נעה
לפי טמפו מאלחש ואני
לוחש ;
א...ו...ה...ב - א...ו...ת...ך
בחרש, כך שרק חדרי ליבך יאזינו ויספגו
בין קירותיהם מלים אמיצות של פחדן.

קצוות שיער בודדה, משתכשכת בהנאה בנהר דמעות שטרם זלגו,
עדיין.
את מבטיחה שגם מחר תערסלי צמד אשכיי מכורח הרגל,
שנייה לפני שריסים יכסו כוילון חלונותייך?

מחר יקדים את מחרתיים כהרגלו
ואני אסמן עוד X בלוח שנה שטוויתי שתי וערב
כשהסטת ראשך בלא משים,
והדקות נוקפות וכבר יזענו תקופה ראויה לכל הדעות
ואני איבדתי עצמי לדעת כבר פעמיים,
כמעט.

את מוחלת לי? שם על הספסל בדמדומי בוקר שאיים לפצוע שמש
יריתי לעברך בחצי אוטומט ארס, וניקבתי בך תהומות עד גדשה
סאתך.
פה על המיטה המטרתי עליך קיטונות זרע של תיעוב עצמי ואת שאלת
למה אמרתי קבס כשגמרתי?
גיחכתי קלות ותירצתי בשכרות כלוט.

מחייכת לחבר'ה טור גדול מחומה אסייתית
ומסתירה בחריצים פתקים שכתבתי לכל דמעה ותחבתי לקול צרחה.
בנונשאלנטיות מהדסת, באלגנטיות מהנדסת.
וקורסת, קורסת, קורסת.

את כל כך יפה כשאת ישנה,
אני מפחד שתתעוררי ותגלי יום אחד
שאת לא באמת יודעת אותי.