משיח ריחף בשמי דרום תל אביב
קשור כמו בלון מהחול
ואני פילסתי את דרכי אל עבר עברי לידר
בין הקהל.
הגלים התנפצו על הסלעים
וההד עלה לי לראש
נושף דרכי עשן מסיגריות רבות
ללא תירוץ.
פגישה עיוורת עם שרון שרואה הכל,
ותחת השגחתו השמיימית של המשיח הלבן,
אני הוא העיוור.
לראות את שרון רוקדת
הוא סוג חדש של רע.
כזה שאנשים בעמדות כוח עוד לא חשבו עליו,
כזה שמכריח אותי לעצום ולצלם אותה באבן.
אבל כמו תמיד,
שרון דוהה מעל הפילם
ומתעלה מעל לכל האשליות הקטנוניות
כמו טרובדור עברי הראשון
והצלילים הסלולריים שהוא מפזר כמו מתנות
בירידי הסטודנטים
שקונים הכל,
כמו אהובתי הרוקדת הלא רוקדת
המנסה בכל הכח לא לנסות,
ומצליחה.
דוהה על הפילם מהרגע הראשון
מכל הרגעים שמתחת לשמי משיח לבן.
וברגע שבו שהוא שר שהוא זכה לאהוב -
זה הרגע
בו אני מזהה אותה וזוכר
(כמו שאני גם שוכח תמיד)
את המרווח בשטף הרינגטונים העבריים
שבו זיהיתי את המותג העברי הראשון -
שרון, שהיא כמעט מעל ומעבר למיתוג.
רציתי לקלל
אותו ואת אהבתו, על שזכה לאהוב אותה דווקא ברגע הזכרון
שלי
אבל הוא כנראה צודק,
והוא עוד יזכה לאהוב,
בודאי יותר ממני..
בשתיקה הארוכה בין השירים, ששרון כופה על עברי
אני זוכר
שרידים פועמים
כמו השינה שגנבתי,
או היד האנמית, השולחת עצמות-אצבעות
לסרוק את קו השיער
התוחם את הפנים הרגילות
שכל כך אהבתי
(כשזכרתי)
או
העיניים הירוקות
שאולי
או אולי
לא חייכו אלי
לשבריר שנייה,
לפני שהפנים הספיקו לשמוט אותן ממני, סופית. |