הוא יצא מהבית בשקט ובזהירות,
חצה את הכביש האפל.
מנורת הרחוב בצדו השני של הכביש הבהבה.
הוא הרגיש כאילו היא מסמנת לו דבר מה,
אולי אות משמיים, מזהירה אותי מפני הרע מכל.
הוא הביט בה ונשימתו פסקה לשניה.
הוא ניסה להתעלם ממנה, הוא לא מאמין באמונות תפלות,
בטח לא במנורת רחוב מהבהבת שהעירייה כרגיל שכחה לתקן.
המונית הגיעה במהירות ועצרה בפתאומיות לצד הכביש.
הוא פתח את דלת המונית וזרק מבט אחרון לכיוון מנורת הרחוב
המהבהבת.
"אני צריך לחולון", אמר לנהג המונית.
נהג המונית העביר הילוך ונסע אל עבר החשכה.
בימין הדרך הבחין בזוג אוהבים מתחבקים
ובכלב פינצ'ר קטן שהפריע לאהבתם בנביחותיו הקולניות.
הוא חייך לעצמו חיוך מאולץ, מנסה להרגיע את עצמו,
שהכל יהיה בסדר, שאין מה לחשוש,
אבל ככל שהמונית נסעה יותר ויותר, גופו החל רועד
וצמרמורת קלה עטפה את גופו כאילו הוקף בזרם חשמלי,
פיו התייבש ורגליו החלו לדפוק קלות על רצפת המונית.
הנהג הביט במראה ושאל אם הכל בסדר.
"כן", הוא ענה, הכל בסדר גמור.
ברשת הקשר נשמעו קולות נהגי המוניות האחרים,
שסיכמו האחד עם השני את היום החולף.
קצת לפני היציאה מהעיר הבחין נהג המונית בבחורה צעירה עומדת
לבדה בקצה הכביש החשוך.
הוא עצר את המונית ושאל אותה לאיפה היא צריכה להגיע.
"לתחנה המרכזית בחולון", היא ענתה.
"אין בעיה", ענה הנהג, "אני בדרך לשם, תעלי".
היא ישבה לידו וחייכה חיוך של נימוס לעברו.
הוא ניסה לחייך בחזרה, אבל החיוך היה מאולץ מדי,
כך לפחות הוא הרגיש.
בראשו עברו מחשבות, חששות, פחד מהלא נודע.
היא הביטה בו והבחינה בזיעה הנוטפת ממצחו.
היא שאלה אם הכל בסדר איתו.
"הכל בסדר, תודה", הוא ענה בקצרה.
נהג המונית כבר היה קרוב לחולון,
הוא פנה ימינה בצומת הקרובה לכיוון התחנה המרכזית.
שניהם שילמו לנהג, הבחורה הודתה לו על הנסיעה
ולקחה את קבלת הנסיעה.
הבחור יצא בזריזות וטרק את הדלת.
היא יצאה מהדלת השמאלית, הוא מהימנית.
כאשר המונית שחצצה ביניהם נסעה, מבטיהם שוב נפגשו.
"איך קוראים לך?" היא שאלה אותו באלגנטיות.
"אביב", הוא ענה בקרירות.
"ולך?" הוא שאל.
"מיטל", היא ענתה.
רגע מביך השתרר באוויר, כאילו רצו לשאול את עצמם "ומה עכשיו?"
"טוב", הפתיעה מיטל, "לאן אתה נוסע?"
"לא משנה", ענה אביב.
"אוקיי, אתה לא חייב להגיד... אבל עכשיו אני סקרנית", ענתה.
הוא חייך לעברה, סיבב את ראשו והחל צועד לכיוון דלת השירותים
הציבוריים בתחנה המרכזית.
"מוזר", חשבה לעצמה מיטל... מה הבעיה להגיד לאיפה הוא נוסע...
מה הקטע שלו? חשבה לעצמה וסקרנותה גברה.

כל הזמן הביטה לכיוון השירותים הציבוריים,
חיכתה שיצא משם והיא תוכל לשאול אותו שוב.
כבר עברו 20 דקות ואיש לא יצא מהשירותים בתחנה השוממת שאיש
מלבדם לא היה בה באותו הזמן.
"מוזר", חשבה לעצמה... "כמה זמן הוא בשירותים?
הרי המבט שלי היה לכיוון השירותים מהרגע שהוא נכנס,
הוא חייב לצאת משם בסופו של דבר".
הדקות חלפו והפכו כבר לשעה שלמה,
אבל הוא לא יצא מהשירותים הסמוכים.

היא החלה לחשוש, אולי קרה לו משהו, אולי הוא התעלף.
קודם כשנסעו יחד במונית, היא נזכרה ששאלה אותו אם הכל בסדר,
היא שמה לב שמשהו בו אינו כשורה כבר מההתחלה.
התחנה המרכזית היתה אפלה ומפחידה, איש לא עבר בה,
רק היא יושבת על ספסל בתחנה בחשיכה המוחלטת,
וממתינה לאביב שיצא.
כשהזמן הלך והתארך היא החליטה לעשות מעשה ולהיכנס לשירותי
הגברים כדי לבדוק מה קורה עם אביב.
היא צעדה באיטיות ובחשש לכיוון דלת השירותים
וקראה בשמו "אביב! אביב!" היא קראה שוב ושוב,
ולא קיבלה תשובה.
"הכל בסדר??? אביב?!" שוב היא ניסתה,
ולא קיבלה תשובה.
דפיקות הלב שלה הלכו וגברו,
זיעה קרה כיסתה את פניה.
היא ידעה שזה לא ייתכן, אביב הרי נכנס לשירותים ולא יצא מהם,
היא הסתכלה כל הזמן על פתח השירותים, היא לא התעסקה בדבר, רק
ציפתה שהוא יצא, ועכשיו הוא פשוט לא שם, הוא לא עונה לה.
היא נכנסה בפחד לתוך חדר שירותי הגברים והחלה להסתובב בין
התאים והמשתנה.
הסתכלה בכל התאים, פתחה כל דלת ודלת,
הסתכלה אפילו מתחת לכיור וסרקה את הרצפה,
אבל אביב לא היה שם.
היא פשוט לא האמינה, היא הסתכלה שוב וחיפשה, אולי קיימת דלת
יציאה נוספת מהצד השני של השירותים?
אבל בשירותים לא היתה דלת נוספת, רק הדלת אליה הוא נכנס כאשר
ראתה אותו לאחרונה.
"זה לא ייתכן", זעקה לעצמה, "אנשים לא נעלמים באוויר, הוא נכנס
מאותה הדלת אבל מעולם לא יצא ממנה, הסתכלתי רק לשם במשך שעה
ורבע ואיש לא נכנס או יצא", חשבה לעצמה שוב ושוב.
לפתע חשה יד אוחזת בכתפה בחוזקה.
היא צרחה בקולי קולות והסתובבה.

מולה עמד אדם מבוגר לבוש במדי 'אגד'.
"מה את עושה בשירותי הגברים?" שאל.
מיטל סיפרה לו את הסיפור במלואו.
"תשמעי, אין מה להילחץ, אולי לא הסתכלת לשניה", הוא אמר.

"כל הזמן!!! לדקה לא הורדתי את המבט מהדלת, הוא נכנס ופשוט לא
יצא, אני לא יודעת איך להסביר את זה!!! הוא היה כאן, אני לא
מטורפת! נהג מונית לקח את שנינו לכאן. אני לא מכירה אותו,
פגשתי אותו רק במונית! הוא נראה לא טוב כבר בדרך, הוא היה מאוד
מוזר, שאלתי אותו לאן הוא נוסע והוא לא רצה לענות, הייתי מאוד
סקרנית, בגלל זה חיכיתי כבר שהוא יצא מהשירותים כדי שאני אוכל
לשאול אותו שוב. לא הורדתי את המבט שלי לרגע מהשירותים, הוא
נכנס לכאן! הוא פשוט לא יצא, והוא לא כאן!!!" היא סיפרה לו
בהיסטריה.

"אני חושבת שאנחנו צריכים להתקשר למשטרה", אמרה לו.
הנהג הביט בה בהיסוס...
"תתקשר למשטרה!" היא פקדה עליו.
"טוב, אני הולך להתקשר", ענה.
לפתע עצרה מונית ליד התחנה.
הוא ירד ממנה עם תרמיל על גבו והתקרב לכיוון תחנת האוטובוס.
"אביב!!!" היא צרחה לכיוונו, "לאיפה נעלמת?!"
הצרחה הבהילה אותו עד כדי כך שתרמילו נפל מעליו ותכולתו התפזרה
על רצפת התחנה.
עטים, מחברות וגם ספר אחד - הנסיך הקטן.
"איך את יודעת את השם שלי?" הוא שאל בפליאה בעודו מרים את
חפציו.
"איך?! איך יצאת מהשירותים בלי שראיתי?" היא שאלה.
"מה??? מי את בכלל? אני לא מבין, מה את רוצה ממני? ואיך את
יודעת את השם שלי, בחיים שלי לא ראיתי אותך, מה הולך כאן?" הוא
שאל.
"מה הולך כאן?! אתה ירדת איתי מאותה מונית לפני כמעט שעתיים,
הלכת לשירותים, לא רצית להגיד לי לאיפה אתה נוסע!!! חיכיתי
שתצא מהשירותים אבל לא יצאת", היא צעקה לעברו.
"עצור!!!" היא צרחה לכיוון נהג המונית.
היא התקרבה לנהג המונית וזיהתה אותו מיד,
זה אותו נהג שהסיע את שניהם לפני שעתיים לתחנה.
"אתה לקחת אותי ואותו לפני שעתיים, נכון???" אמרה לנהג.
"אני לא זוכר שלקחתי אותך לשום מקום, אותו אספתי עכשיו מהבית
לתחנה מרכזית, אבל אותך אני לא זוכר שהסעתי לכאן בכלל. מי את?
מה הבעיה?" ענה הנהג.
"אתם לא תעשו ממני משוגעת!!! אני הרי לא הגעתי לכאן ברגל, אתה
הסעת אותי, וגם אותו, ירדנו ביחד, אפילו שילמתי לך ונתת לי
קבלה, אני תמיד שומרת קבלות!" ענתה לו בכעס,
והכניסה יד לכיס הג'ינס שלה.
"הנה הקבלה!!! והנה שעת הנסיעה!!!"
היא הציגה בפניו את דף הנייר.
"חמודה, נראה לי שאת קצת מבולבלת... מה שאת מראה לי זאת לא
קבלה של מונית, זו קבלה מקסטרו, לא פלא שאת לבושה כל כך יפה",
החמיא לה הנהג החרמן.
היא הפכה את הקבלה והסתכלה עליה בתדהמה,
הרי את הקבלה של המונית היא הכניסה לכיס הג'ינס,
היא זוכרת את זה היטב.
היא הרגישה שעוד שניה היא עומדת ליפול,
כוחותיה עזבו אותה לאט לאט.
הנהג אחז אותה בזרועותיו והושיב אותה על הספסל.
"היי! את בסדר?" שאל בדאגה.
"לאיפה אביב נעלם שוב?!" צרחה לכיוונו בכוחותיה האחרונים.
"אביב? איזה אביב? לנהג מונית קוראים אביב?" שאל אותה.
"איזה נהג מונית! אביב, הבחור הצעיר, זה שהגיע עכשיו במונית זה
ששעתיים אני אומרת לך שנכנס לשירותים ונעלם."

"אני לא זוכר שראיתי כאן מישהו מלבדך. רצתי לכיוונך כי ראיתי
שאת עומדת ליפול, אבל אף אחד לא היה כאן, חוץ ממך ומנהג המונית
הזה שדיבר איתך עכשיו ונסע."
"אתה כן זוכר!!! אני יודעת, אתה היית כאן איתי, אפילו ביקשתי
ממך להזמין משטרה! אתה מנסה לשגע אותי, מי אתה?!"

"תירגעי חמודה, אני לא יודע על מה את מדברת. קוראים לי רנן,
אני נהג באגד, כרגע אני נהג תורן במשרד התחנה, ראיתי אותך
מהחלון צועקת על נהג המונית אז ירדתי למטה כדי לוודא שהכל בסדר
ואז נפלת, אולי הנפילה גרמה לך לדמיין דברים", אמר לה.

"הנה אבבבבבבייייייבבבבבבבב!!!" צרחה בקולי קולות.
"הנה הוא! הוא עומד בתחנה ליד! בוא איתי עכשיו ואל תגיד לי
שאני מדמיינת דברים", אמרה ותפסה את רנן בידה.

שניהם צעדו לכיוון התחנה השניה.

"אביב", היא צעקה, "אביב!"
"הנה אתה, ועכשיו גם רנן רואה אותך!"

כשהסתובב, ראתה מיטל שלא מדובר באביב אלא בבחור אחר שחיכה
בתחנה, שלבש חולצה די מוזרה עם הכיתוב A.M.S עליה, פרט שהיה די
מוכר לה מאיפשהו.

"מי אתה ומה אתה עושה כאן?" שאלה אותו בתקיפות.
הבחור בתחנה נבהל... מה הצעקות האלה? חשב לעצמו.

"אני... אני עמית... מי את?" ענה ושאל.

"אני מיטל, סליחה, חשבתי שאתה מישהו אחר, פשוט מאחורה היית
מאוד דומה למישהו שאני מכירה", ענתה.

"איך הגעת לכאן עמית? מאיפה הגעת?!" המשיכה בקו החקירה.

"תשמעי, אני לא יודע בשביל מה השאלות האלה, הגעתי כרגע מטקס
הסיום בבית הספר שלי. אני מחכה לתפוס איזו מונית, לא ראיתי כאן
אף אחד חוץ ממך", ענה חזרה בתקיפות.

מיטל ורנן צעדו בחזרה לכיוון משרדי התחנה.
רנן החליט להתקשר לחבר שלו, חוקר פרטי במקצועו.
"זאזי, מה קורה בנאדם?" שאל לשלומו של חברו.
"איזה שם מוזר זה זאזי?" שאלה את עצמה מיטל... בטח זה איזה
כינוי חיבה.
בעוד רנן מדבר עם החוקר, החליטה מיטל לרדת שוב לתחנה, אולי
תמצא איזה רמז, משהו שיסביר את היעלמותו של אביב, ויותר מכך,
יסביר את כל הסיטואציה המוזרה, שנהג המונית שהסיע אותם יחד כלל
לא זוכר שהסיע אותה.
בעודה יורדת במדרגות התחנה הרגישה סחרחורת קלה, היא מעדה על
אחת המדרגות השבורות ואיבדה את הכרתה.

כשהתעוררה מצאה את עצמה במיטה שלה,
השעה היתה 7 בבוקר.
לצידה במיטה שכב החבר שלה, גל.
היא הביטה בו בתדהמה,
הוא הביט בה בחיוך.
"חמודה, אני חושב שהיה לך חלום רע... קמת ממש בהלם."
היא שוב הביטה בו, מסרבת להאמין.
"תירגעי... זה רק חלום."
"גל! אתה רוצה להגיד לי שישנו כאן יחד כל הלילה?!" שאלה.
"ישנת כמו תינוקת, נסיכה שלי", ענה לה בחיבה.
היא קמה מהמיטה המומה ממה ש"חלמה",
התקרבה לג'ינס שלה שהיה זרוק על הכיסא,
הכניסה את ידה לכיס הג'ינס והוציאה משם קבלה.
"מוניות העיר" היה כתוב על הקבלה בצירוף שעת הנסיעה
והמחיר שהיא שילמה!
"גל?!" היא הביטה בו שוב בתדהמה.
"שניה מותק, רק הולך לשירותים, ומיד חוזר", הוא ענה.

לא!!!