אני ואלכסנדר לוגמים מאותו הבקבוק. חצי יבש, חצי מתוק. אלכסנדר
מצית סיגריה ולוקח לריאות. "אני צריך אישה", אמרתי לו באחד
הלילות, והוא חצי חייך, חצי לחש "אני צריך מולדת".
אחר-כך ברחנו אל כל המרפסות. הסתכלנו על תל-אביב האמיתית וזו
שמפלסטיק. אלכסנדר אמר שמצידו לכתוב את כל תל-אביב, חצי מבחוץ
וחצי מבפנים, אם רק היה יכול לתפוס אותה לרגע בשקט. ואז, הגיע
תורי. הרמתי ספרון וניקיתי בבוז את פירורי הלחם מעל הכריכה.
"אתה רואה?" אמרתי לו בכעס, "אמנות הם קוראים לזה."
החלקתי לשון על אצבעת והקראתי לו בקול עבה, כמו שהוא אוהב, את
הדברים ההם. הוא כבר לא זוכר אם כתב באמת או מפלסטיק. אני
מתיימר להיות מרוכז באותיות, מבלי לשים לב לחתיכות ההסטוריה
שמתרוצצות לו ליד האוזן. הוא משלב ידיים ברצינות מבעיתה. אני
חושב על הרצינות הזו בכל פעם שהעין שלי קופצת טיפה למעלה כשהיא
מתעייפת.
אחרי שאני משתתק, הוא רומז לשעת החשבון. חותם את שמו בכתב
לא-קריא. לפעמים אני תוהה איך ההוצאה לאור שלו סובלת את הכתב
הזה. ומי יושב בכלל לפענח את חרטומיו? הוא מתרומם, מושיט לי יד
ומותיר אותי בוהה בגב מעט מכופף ומתרחק.
בבוקר למחרת, אנחנו מתעוררים. לצידי מולדת, לצידו אישה.
ויוצאים לטיול מרפסות, עד הבוקר הבא. |