היא קמה בפתאומיות. הביטה סביבה, ערנית לגמרי, התעטשה בחזקה
וחזרה לישון.
למחרת היא לא זכרה דבר מהלילה שעבר עליה. לא הצינון, לא
הרעדות, לא הצעקות שהעירו את כל מי שהיה בסביבה כמעט.
קשה היה לה להבין כיצד נוצר מצב כזה, לא הגיוני. מה הגורם לכל
התופעות המשונות. סהרוריות, שינויים דרסטיים במצב הרוח, עייפות
בלתי מוסברת, חולשה כללית. מרשם רופא לא יוכל לשפר את מצבה, כך
הרגישה וידעה, ולכן לא הסכימה לפגוש אחד כזה או כל דמות
סמכותית דומה, כמו אחד מכמרי הכנסייה. היא לא האמינה בכוחם, לא
סמכה על שיקוייהם שעוררו בה חלחלה, מבחינתה היו הם רופאי אליל
לכל דבר.
היא חונכה לעבודה קשה, לחוסר פשרות. כל ימיה ידעה שהדרך להתגבר
על קשיים היא מאמצים, כבירים ככל שיידרשו ובלא התחשבות כלשהי
בתכונה הטבעית שלחשה לה בנבכי מחשבותיה שהיא צריכה לשכב בשקט,
לנוח, לוותר לפעמים. היא גייסה את כל כוחותיה הנפשיים
והפיזיים, ובדבקות שלא היתה מביישת את האדוקים שבמסיונרים.
אמונה בעצמה ובכוחה לגבור בסוף היא שהובילה אותה לאורך הדרך
הקשה. לקראת הסוף החלה נכנעת אט אט. אך עדיין, עמדה על שלה, לא
נתנה לזה להשתלט. היא ידעה שהיא מוכרחה לעצור את זה.
וכך בשעת לילה מאוחרת, פסעה לאיטה לאורך המסדרון הצר, נרה מאיר
בחוצפה ומפלח את החשכה הכבדה. כאבה היה קשה מנשוא, צערה היה
רב, אבל היא לא יכלה כבר לסלוח.