זה היה בשמונה של הבוקר
שהחלטתי לצאת. ואת
עזבת רק דקות מספר קודם לכן.
לא נאה לי היה לישון במיטתך לבד,
בלי לחוש את חום גופך.
על התקרה הסתחרר מאוורר גדול
דלוק עוד מערב אתמול.
התרוממתי, לבשתי, שטפתי.
אמרתי שלום לדינה, יצאתי.

בחוץ הרגשה נעימה של בוקר,
פילסתי דרכי אל התחנה הקרובה הרחוקה.
חתול אחד, שכב על הגב בצלה של חנות
שטרם נפתחה, רחץ עצמו.
חתולה לבנה עם כיפה שחורה וזנב שחור,
ישבה עמדה ליד מכונית.
הייתה נראית ממש חולה.
וכבר, השמש חיממה מעט יותר
מן הרצוי.

מצחיקים הם המנקים
החובשים את כובעם הפוך.
לא מעט עורבים אפורים יש,
בני-האדם אינם יושבי הערים היחידים.
בתחנה ישבה חולת סרטן, קעקוע היה
על זרועה, לא זוכר של מה.
באוטובוס דיברה בנייד, עם אוזנייה.
זה מקטין את כמות הקרינה הנפלטת,
ואני תוהה אם תמיד דיברה כך, או שפתאם
אחז בה איזה פחד גדול.

משחזרתי ממך לבית,
זה היה בשעה תשע,
אחזה בי אותה ריקנות מוכרת,
הרגשת הריחוף מעל המציאות,
כאילו אינני באמת קיים שם.
לאחר שהפלגתי, כבר קשה לחזור;
אני זקוק לך כעוגן.
אחרת אמשיך להלך לרחף כתועה
מנותק מן המציאות.