אלי המורה לקונג-פו בחן אותנו היטב.
היה במבטו כוח, כוחו של מצביא המתעתד להוביל את חייליו אלי
קרב.
הוא מדד בעיניו כל חניך, מנסה לחשב את סכויי ההישרדות, את
מיקומו בשעת האמת, הפוטנציאל ומוכנות ההקרבה. כולנו נפעמנו
מעוז רוחו, ממבטו השקט ומהכריזמה המתפרצת.
לבסוף פתח אלי ביובש, "מחר יום התשלום, 120 שקל, אני רוצה את
הכסף 5 דק' לפני תחילת השיעור".
אלי גילה מעט מהחרב בנדנו, מבטל כל מחשבות פרישה, התחמקות או
תלונה במשטרה המקומית בגין סחיטה באיומים.
עד סוף השיעור הוא הספיק להדגים לנו תרגיל ראוה על מוטי,
עוזרו.
מוטי, היה נער מעט גדול מאתנו, שבדרך השמורה עמו הצליח לפלס
לעצמו דרך לפמליה הקרובה לאלי, שמנתה שני אנשים.
ניתן לתהות בנקל, איזה עניין מצא אלי במוטי, האם מדובר בבחור
בעל ממון רב שחיכה כל שנותיו הקצרות לאלי שבקומץ שיעורים
פרטיים יגרוף לכיסו קופה שמנה על חשבונו, אולי מדובר בפוטנציאל
גדול שאלי טפחו כבבת עינו או בבחור שאישיותו המלבבת כבשה את
ליבו של אלי שאמצו כבן אובד.
התשובה מעט סבוכה יותר ומקורה בנער שמעולם לא קיבל די
תשומת-ליבו, ובמאמן קונג-פו שחיפש כל שנותיו שק אימונים
והדגמות שקט, צייתן, אלסטי, דינמי והחשוב מכל - בעל דרישות
צנועות ביותר.
בדיוק בתפר העדין הזה נרקם לו הקשר האמיץ בין אלי ומוטי.
חטא ההיבריס של מוטי היה שאלה של זמן.
עם הזמן נתקף מוטי בתסמונת הקאפו, זה התחיל במבטי זלזול, נמשך
בחוסר סבלנות והסתיים בחיקוי ההדגמות החיות של אלי.
נוצרה שרשרת מזון שאלי בראשה, פמלייתו מתחתיו ולקוחותיו דהיינו
חניכיו כלומר אנחנו בתחתית.  
היה לנו מעין "מועדון קרב" שהקדים את זמנו, מיקרוקוסמוס של
עולם אלים בעל חוקים פשוטים יבשים שאינם משתמעים לשתי פנים,
אוטוריטה של ממש.  
באוטוריטה מלך אלי ביד רמה, הוא נשא עמו את הבשורה, הבשורה
שאין ילד פרובינציאלי היכול לה, פתרון בעיות באלימות צרופה
מסוגננת וחסרת עכבות.
באשר למוטי, המצב היה שונה בהרבה, כי הרי הוא היה לפנים אחד
מאתנו ולמרות שלא היה חניך שביקש את מעמדו המפוקפק, התנהלותו
הראוותנית היה בה די לעורר את זעם ההמון המתוסכל.
בלבנו ייחלנו לנפילתו, ליום בו לא יעלה בידו של אלי להחזיר את
כתפו של מוטי למקומה, או ליישר את גבו המזועזע בהינף תנועה
החלטית.
בתחילה היה קשה לזהות את הפוטנציאל הגלום במשפטו הסתום של אלי
"היום תחרות כושר, החזקים ישרדו". אך משסיים אלי לשטוח את
משנתו, בעודנו מקבלים את הגזירה בפנים חתומות ופונים לחימום
קל, המשיך אלי "תצטרף מוטי?" הוא שאל בסתמיות מופגנת, מוטי,
כולו תחושת שליחות אלוהית צעד קדימה בהחלטיות.
ניכר במוטי כי הוא מתכוון לנצל עד תום את ההזדמנות שנקרתה
בדרכו ולהוכיח את עליונות הגזע, עליונות הטכניקה או כל עליונות
באשר היא שתנציח סופית את היותו הטוב מכולם ותצדיק סופית את
מעמדו כבחיר ליבו של אלי.
למזלנו התנהלה תוכניתו של מוטי ע"פ סידרה, הוא הוביל לאורך כל
הדרך ועם תחילת כפיפות הבטן הפכה התחרות למסע הראווה הפרטי
שלו.
הוא החל לשלוח מבטי יוהרה לכל סביבתו וחיוך דק נפרש על שפתיו,
בעודו מתחיל את כפיפות השמיכה בתנועות מדודות.
לבסוף נשארנו רק אני ומוטי. כשהחל מוטי לשמוע את קריאות העידוד
לכיווני, חלחלה באחת לתודעתו הידיעה כי ע"פ חוק הג'ונגל המקומי
הוא זה המייחלים לכישלונו.
את ריצתו לנקודת הסיום רץ מוטי בהפגנתיות, כל חזותו אומרת "ראו
נא, ראו נא וזכרו, ובל יקהה זיכרונכם".
שעת נפילתו של האריה, שכח מוטי לרוע מזלו, היא השעה בה אינו
מבחין בתן שבזנבו, כך בהה מוטי ההמום בידי השלוחה הנוגעת בקיר,
כשמבעו מתחלף למבע אימה בלתי מאמין.
את השיעור השלמנו בתרגול בזוגות, ובהדגמת הסיום סתם אלי
בסגנונו האטום את הגולל על סאגת מוטי.
"להדגמת הסיום אני אזמין את האלוף החדש שלנו" אמר אלי בחיוך
ערמומי והביט בי, "אני תשוש לגמרי אלי.." השבתי כשעדר החניכים
מגבה בקריאות הסכמה שמקורן בהבנה כי אין מתנות חינם, בוודאי
שלא אצל אלי.
"טוב" השיב אלי ומשך בכתפיו, "בוא מוטי" זרק כשאינו מזכה את
מוטי המבויש ולו במבט אמפתיה, מוטי התייצב נכלם, אות הקלון
זועק מפניו.
לפתע מוטי לא ניראה נורא כל-כך. על פניו הייתה אותה הבעה
ילדותית אבודה שלנו ואפילו אותה הבעת פחד שניות לפני תחילת
ההדגמה.
לאחר השיעור ישב מוטי בצד כאיוב שחרב עליו עולמו, מתעלם מגלויי
השמחה לאיד הספונטניים של נתיניו לשעבר.
קצת ריחמתי עליו, שמחת הניצחון התפוגגה.