בשמי מרום כסאו זהב
ארון הברית נסמך אליו
מהכס הזה, כך אומרים,
דברי הימים מתבדרים.
כאן למטה הכס תיל ועץ
וגופי עליו עולה באש
... ואת המוות לא ארא.
כס הרחמים, ניק קייב
תחנת הרכבת
כשקולו המתגלגל במעלה הגבעה של אבימלך העיר אותי, עוד זכרתי את
פרטי החלום. אבל כשסיים לתאר בהתנשפות ובהתרגשות את תחנת הרכבת
שמצא - ממש לא רחוק מכאן - נותרה מהחלום רק דמותה המקוננת של
אחותי ענת ותחושה טורדנית של בהילות.
העמסנו את הסוללות הגדולות על גב האתונות, כשהמזרנים והשמיכות
שלנו חוצצים בין הברזל המגולוון והעור. אבימלך התעכב לטשטש את
השקעים שהותרנו באדמה ואת שרידי המדורה - רק ליתר בטחון -
בעוד אני התרתי את האתונות מעץ הזית, והובלתי אותן לכיוון ממנו
הגיע דקות ספורות לפני כן.
תחנת רכבת הייתה סימן מבורך. לא רק בגלל שכבר ימים רבים תרנו
אחריה, אלא בעיקר מפני שהמצאותה הוכיחה שפרשנו נכונה את נבואת
ליל אמש. כשישבנו ליד המדורה, שותים את חליטת המרווה והשבטבט,
אבימלך בחש בגחלים במטהו - מה אומרת לך האש, יחזקאל? אני רואה
נסיעה באופק. אני רואה נחש קשקשים. אני רואה איש במדים. אני
רואה את שדות החשמל הגדולים. אני רואה את כס הרחמים.
תחילה נגלתה לעיני המסילה. מתפתלת בדיוק כמו נחש הרמץ מאמש.
אחרי עוד גבעה, שאבימלך, בהתלהבותו, השיג אותי אל ראשה, נגלתה
לנו גם התחנה, או מה שנשאר ממנה. שני מבני בטון חרבים מכל צד,
ומדרגות היורדות אל בטן האדמה, ומקשרות במנהרה את שני הצדדים.
אבימלך התנשם בכבדות והצביע מטה - אמרתי לך! תחנת רכבת!
מבנה הבטון אליו הגענו היה ריק. אבימלך מצא סימנים למבקרים
קודמים - שיירי מזון, אפר, קרעי בד בברזלים שהזדקרו מתוך הבטון
- אבל כולם היו ישנים מאד. עץ תאנה נמוך פילס את דרכו בין
הסדקים, מעורר בריחו את זכרון בוסתן בית דגון. אולי הרכבת כבר
לא עוברת כאן? מלמלתי. אבימלך התרגז, ורקע באדמה במטהו - אין
לך כבר אמון באש? שתקתי. הרי לא באש איבדתי את אמונתי.
במנהרה דלקו נורות חיוורות, ובמרכזה עמדו ארבעה עמודי פלסטיק
כתומים. סרט צהוב עם כיתוב שחור עבר ביניהם, תוחם ריבוע שבתוכו
ישן איש לבוש מדים כחולים על מזרן מרופט. לצידו, על תיבה קטנה,
עמדו כובע מצחייה התואם את המדים, משקפיים וכוס מים חצי ריקה.
הובלתי את האתונות בזהירות במורד המדרגות, והצטרפתי לאבימלך
בניסיון לפענח את מערכת החשמל שהדליקה את הנורות. הקשתי על
האבן והאזנתי להדים. אבימלך העביר את מטהו באוויר סביב הנורות
ושידל אותן בלחשיו לגלות לו את צפונותיהן. מלכודות שמש, פסק,
ואישר את ניחושי שלי. צריך לאתר אותן ולפרק אותן. נוכל לטעון
את הסוללות שלנו.
אתם לא מפרקים שום דבר, רעם קולו של האיש במדים, שהתיישב על
מזרונו ונופף באגרוף לעומתנו. אבימלך חייך אליו, ובקול
האין-לך-מה-לדאוג שלו אמר: אין לך מה לדאוג. אנחנו לא מחפשים
צרות. אנחנו שני לקטנים-נוודים, מחפשים שאריות שאף אחד לא
צריך. אני אבימלך וזה יחזקאל.
אני יחזקאל. הושטתי את ידי, אבל האיש במדים נסוג אחורה וצעק:
לא לחצות את תחום העירוב! לא לחצות את תחום העירוב! האותיות
השחורות על הסרט הצהוב הסכימו: תחום עירוב - לא לחצות.
אבימלך הניח ידו על כתפי, כאילו בולם את פלישתי. האם אדוני
מוכר הכרטיסים? כבר ימים רבים שאנו צועדים, מבית דגון עשינו את
דרכנו לכאן, ולפנינו עוד דרך ארוכה. האיש בחן אותנו בקפידה.
הוא לא נראה מבית דגון, הצביע עלי. הוא נראה לי מואבי.
יחזקאל? כבר הרבה שנים שהוא אתי. במקור הוא אולי ממואב. קשה
לדעת. הוא בעצמו לא זוכר, נכון? הנהנתי לאישור. אתה רואה?
מוצאו לוט בערפל. אבל מה מגדיר אדם? המקום בו נולד או המקום
אליו הוא שייך? יחזקאל הוא משלנו, ולשנינו נחוץ כרטיס לרכבת.
האיש חבש את משקפיו ואת כובעו, ונדמה שבטחונו העצמי גבר קמעה.
לוט בערפל, אתה אומר? שיהיה. אבל מה יואילו לכם כרטיסים,
לקטנים קטנים? מניין לכם שתעבור כאן רכבת? ואם תעבור, מניין
לכם שתעצור? ואם תעצור, מדוע שתיקח אתכם אל מחוז חפצכם? הרי מן
המפורסמות היא שהרכבות נוסעות לפי תומן, ואינן קשובות
לרצונותיו של האדם.
האנשים טורחים והרכבת עוברת, ציטט אבימלך. נפגשות לדק, נפרדות
לעד, השיב מוכר הכרטיסים, וגון קולו העיד שכבר החל נופל ברשת
הידידות. שניהם נשאו עיניהם אלי, ממתינים שאחתום את העסקה.
אשרי אדם עוז לו בך, מסילות בלבבם.
מוכר הכרטיסים הביט בי בספקנות, אבל אבימלך מהר להתערב: אתה
דאג לכרטיסים, אמר לו בנימת שותפות, אנחנו כבר נדאג לכל השאר.
מוכר הכרטיסים היסס, אך לבסוף נעתר. מהתיבה הקטנה הוציא זוג
כרטיסים שבאותיות קידוש לבנה מסוגננות הודפס בהן: כרטיס רכבת.
לא אוכל לתת לכם קבלה, אתם מבינים, בגלל הקיצוצים והמלחמה.
אחרי שאבימלך שילם שלושה זהובים לכל כרטיס, הוציא מוכר
הכרטיסים לוח זמנים, יצא מתחום העירוב, ופרש אותו לפנינו. הלוח
הצליב מסילות כוכבים בנתיבי עבים, וחזה על פיהם את מועדי
הרכבות ויעדיהן. לאן אתם צריכים? לעמק יזרעאל, לתל-חי. ומה
המצב בחוץ? שמים כחולים. בלילה ראינו את הדובה מתהפכת בין
שבתאי וצדק.
מוכר הכרטיסים צבט את שפתו התחתונה בין אגודל ואצבע וצקצק
בחוסר שביעות רצון. לא טוב, לא טוב. ענני נוצה במהלך השבוע הזה
יביאו לכאן את הרכבת שנוסעת אל קרני חיטין, אבל לעמק יזרעאל...
לא טוב, לא טוב.
אל דאגה, טפח אבימלך על שכמו, ופנה אלי. כרעתי לידם ובחנתי את
לוח הרכבות. המוכר צדק, אף רכבת לא נראתה באופק. וגם אבימלך,
בשתיקתו הממתינה, צדק - ללא רכבת ספק אם נגיע בזמן. ולמרות זאת
היססתי. מי יש בידו להשיב נושבות על חרבות?
אלה כל הרכבות? שאלתי. אין לך לוחות זמנים של רכבות נוספות?
מוכר הכרטיסים היסס. ישנה רכבת נוספת, זה נכון... אבל אתם לא
רוצים לנסוע בה. מי שעולה עליה - לא יורד חי. רכבת האופל? שאל
אבימלך. מוכר הכרטיסים הנהן. חוץ מזה, אין לי את לוח הזמנים
שלה. הנהלת הרכבת אוסרת על החזקתו באיסור חמור. אם זה היה תלוי
בה - רכבת האופל הייתה מושבתת. אבל תגידו לי אתם, מי יכול
להשבית אותה?
פרקתי את תרמילי מגב האתון, והוצאתי ממנו את התרפים. כולם היו
כבר שחוקים וסדוקים מרוב שימוש. למעשה, חלקם כבר היו חסרי
תועלת לחלוטין, אבל לבי לא הניח לי להשליך אותם. בחרתי שלושה
שעדיין המו למגע ידי, והנחתי אותם על הרצפה סביבי. במרכז הנחתי
את גביע הכסף, שעיטוריו דהויים, והבערתי בו את קטורת הלבונה.
הילילו הה, הילילו הה, אשא נהי
רוח זעף, סערה
חופת שמים, הילילו הה
מסילות שמים, תבערה
הילילו הה, הילילו הה, אשא נהי
כשסיימתי את הכישוף השתררה דממה לרגע, ואז התרפים החלו לרעוד,
להמהם, ולבסוף - להתלקח. מכיוון צפון החלו להתגלגל רעם, ורוח
סערה, שזעפה מצא את דרכו אל תוך המנהרה, והפיל את עמודי
הפלסטיק הכתומים. אספתי את התרפים חזרה אל התרמיל, ורצתי
בעקבות אבימלך במעלה המדרגות. ענן גדול התגלגל לאורך המסילה,
ובמרכזו עין-אש. אבימלך קיפץ בשמחה מצד אל צד וקרא אל עבר מוכר
הכרטיסים - רכבת! רכבת!
אכן, חמישה קרונות וקטר, סגסוגת פלד ואור-ברק, עצרו לפנינו.
מחלון הקטר הציץ איש לבוש במדים דומים לאלו של מוכר הכרטיסים.
רכבת מאספת לתחנות העיר הלבנה, לתחנות המוביל הארצי ולתל-חי,
עמק יזרעאל, תחנה סופית. הנוסעים מתבקשים להזדרז ולעלות. הרכבת
לא מחכה לאף אחד.
רכבת הפלד ואור-הברק
אבימלך התיידד עם שני מאבטחי הרכבת על נקלה. בעזרתם העברנו את
הסוללות הגדולות מהקרון האחרון, קרון הבהמות, אל הקרון השלישי,
שבו הקצה לנו נהג הקטר את מקומותינו. מי ייקח לכם אותן? שאל
קטצ'נקו, נמוך מעט מסאבוניס, אבל רחב יותר. מתחת למדי המאבטח
שלו השתרגו שריריו בהנאה גלויה מהמשקל הנישא עליהם. אבימלך
ואני גלגלנו את הסוללות לאורך רצפת הקרונות. רק ליתר בטחון,
חייך אבימלך.
נוסעי הרכבת האחרים התקבצו כולם בקרון הרביעי. עולי רגל, על פי
ראשיהם המגולחים וגלימותיהם. בעוברנו דרך קרונם ניסה אבימלך,
כבדרך אגב, לשאול אותם ליעדם, אך לא זכה לתשובה. ניכר שהם
שקועים בענייניהם - מתבוננים בגבישים, משננים מילות-תפילה או
שקועים בהגות פנימית. הם כבר הרבה זמן ברכבת, הסביר סאבוניס,
הרבה מאד זמן.
עלה בדעתי שאולי הרכבת עצמה היא יעדם של עולי הרגל. הרי מי לא
שמע על רכבת הפלד ואור-הברק הפלאית, החוצה את הארץ לאורכה
לרוחבה, ותשא גם אותך, אם רק תדע למצוא אותה, לכל מקום שיחפוץ
לבך? הרי גם אבימלך ואני תרנו את הארץ ימים רבים עד שמצאנו
אותה. לעתים אפילו החלנו לפקפק בעצם קיומה. ועכשיו - כמה קל
להאמין שהאמצעי הוא המטרה. שבמציאת הרכבת הגענו אל יעדנו.
הקרון הראשון, הסמוך לקטר, אכלס את נביאי הבעל. אבימלך ניסה
למכור חשמל לנהג הקטר, אך זה דחה את ההצעה על הסף. נביאי הבעל,
במשמרות של שש שעות, זימרו שירי הלל לרוכב בעבים, וזה, ברוחב
לבו, הניע את רעם נסיעתה. כשאבימלך הסביר לנהג שבעזרת החשמל
יוכל לחסוך את התשלום לנביאים, הורה הנהג על השלט התלוי בכל
קרון - אסור לדבר עם הנהג - והסתגר בקטר.
קטצ'נקו הניח את הסוללה על הספסל. הרבה זמן אתם בדרכים, נכון?
אז אתם בוודאי מתגעגעים לבחורה שלכם, לא? או לאיזו בחורה בכלל,
לא? אל תתביישו, אני יודע איך זה. עד לא מזמן הייתי חייל
בלגיון, ועכשיו מאבטח ברכבת, והנהג אוסר עלינו באיסור חמור
להתעסק עם הנוסעות. אני יודע איך זה, ויש לי פה משהו שעוזר,
אתם יודעים, להפיג את המתח.
בלחיצת אצבע אל ראשו של בקבוק מוכסף, ריסס אותנו קטצ'נקו בריח
מתקתק ומערפל חושים. מוסיקה רכה החלה מתנגנת, ובדלת הקרון
הופיעה דמותה המוכרת של שרה במדי צבא מנומרים, נעליים גבוהות
ואדומות וכומתה אדומה, אותה השחילה החוצה מתוך הכותפת, וסחררה
לעברנו. היא הפנתה אלינו את צדודיתה בקריצה והחלה פורמת את
כפתורי חולצתה. כשהגיעה אל הכפתור האחרון - התפוגגה.
אתם יודעים מי זו? שאל קטצ'נקו, ומיד ענה במקומנו: זו חנה סנש!
יש לי פה חומר לשעתיים, לפחות, ובשבילכם אני אעשה מחיר - רק
חמישה זהובים. אבימלך עשה עצמו מתלבט - היא באמת נחמדה מאד,
אבל דרך ארוכה לפנינו, וכספנו מועט... אולי תסכים שאנסה לזכות
בה במשחק מזל? הוא הוציא מתרמילו לוחות שעם משושים מעוטרים
בצבעים עליזים, חיילי משחק המגולפים מעצם וקוביות גרניט.
בעיניו הבריק הניצוץ שמשחק המזל שב ועורר בו כל פעם מחדש. אתם
משחקים "המתנחלים בקטן"? פנה אל המאבטחים. חצי זהוב למשחק?
אפילו זהוב שלם למשחק, הסכים קטצ'נקו, אבל את המטה שלך,
במטותא, הנח בצד השני של הקרון.
אני שנאתי את המשחק, ובכל מקרה, כישוף הרוח והכוכבים, שזימן
לנו את הרכבת, הותיר אותי רעב ועייף. בקרון הראשון היה מזנון,
אבל - בגלל הקיצוצים והמלחמה - לא נותרו בו דברי מאכל. אם יש
לכם פולי קפה, אתם יכולים לטחון אותם במכונה, הציע לי סאבוניס.
אם יש לכם חלב, אתם יכולים להקציף אותו. בתרמיל שלי נותרו רק
חצי ככר לחם-חובזות ושני תפוזי חושחש.
בעצתו של אבימלך פרשתי לספסל שבקצה הקרון, ומיד נרדמתי.
כשהתעוררתי, כבר הייתה שעת בין ערביים. המאבטחים לא היו בקרון,
ואבימלך חרחר מתוך שינה, ספון בין הסוללות. רציתי לספר לו את
החלום שחלמתי. אחותי ענת ישבה מול מראה מנותצת, וניסתה להרכיב
את השברים. בכל שבר השתקפה מציאות אחרת, והיא פנתה אלי,
מיואשת: אני לא מוצאת אותו.
אבימלך לא התעורר למגע ידי. בבטני חשתי כאב עמום, שלא ידעתי אם
מקורו בתפוזי החושחש המרים, או בנבואה חדשה המנצה מתוכי.
מהחלון בקע אור חלבי-אפרורי, שיחד עם שקשוק הקרונות חידד את
אי-הנחת שהותיר בי החלום. היה הכרח לספר אותו למישהו - רק כך
ידעתי לפענח חלומות.
קטצ'נקו ישב כשרגליו על הספסל מולו, שקוע בהולוגרמות ארוטיות
שבקעו מתוך מקרן זעיר על כף ידו. סאבוניס דפדף בספר עב כרס,
והרים אלי את מבטו בהזמנה. חלמתי חלום, אמרתי, אני צריך לספר
לך אותו. סאבוניס סימן לי לשבת. בבית הורי תלויה תמונה גדולה
בסלון, אמר. בתמונה דומוזי יושב על כס הרחמים, לימינו אחותו,
לשמאלו אשתו.
כאן לא קוראים לו דומוזי, אמרתי. כאן קוראים לו תמוז. ואחותו
שמה ענת. בחלום שחלמתי, ענת היא אחותי. זה החלום שרציתי לספר
לך. כן, אמר סאבוניס, גם אצלנו קוראים לה ענת. החלום שלך הסתנן
אל הקרון שלנו, והזכיר לי את התמונה שבבית הורי. לכן אני מנסה
למצוא בספר את השיר על מותו של דומוזי. ולאשתו של תמוז, שאלתי,
גם אתם קוראים לה עשתורת? לא, ענה סאבוניס, אנחנו קוראים לה
מאריה מגדלנה.
תגיד, זרק לעברי קטצ'נקו ממושבו, אתם באמת נוודים-לקטנים? גון
קולו היה מוכתם במרירות חורשת רע, המעידה על הפסד כספי
ב"מתנחלים בקטן". סאבוניס גלגל את עיניו במורת רוח, ושב לדפדף
בספר. כי אתם לא נראים כמו נוודים-לקטנים, המשיך קטצ'נקו, אתם
נראים לי כמו ציידים. מה אתה אומר? יכול להיות שאתם ציידי
חשמל? יכול להיות שאתם חושבים לעשות את הבלתי אפשרי, ולמלא
ארבע סוללות גדולות?
השפלתי את עיני, נזהר ממבטו. תחושת הנבואה בבטן התפוגגה בעקבות
דבריו של סאבוניס, וכעת לא ידעתי מה לעשות. למה עזבתי את
הקרון? אבימלך הרי יודע איך להתמודד עם אנשים. למה לא נשארתי
לידו?
קטצ'נקו קם ממושבו, והחל מתקדם לעברי. צעדיו איטיים ומדודים.
כמו חיית טרף, חשבתי. כמו נמר חברבורות. נעצתי עיני במגפי העור
הגבוהים שלו. בשרשראות המתכת הקבועות בהם, המצטלצלות עם צעדיו.
אז מה אתה אומר, נווד-לקטן? יכול להיות שיש דברים בגו? שאתה
והחבר שלך מנסים להסתיר את הזהות האמיתית שלכם? יכול להיות
משהו כזה?
עורה עורה הישן
הו יורדי דומם דומה
שחררו כבלי שינה
עורה עורה הישן
מה אתה ממלמל שם? שאל קטצ'נקו. אולי כישוף? אולי איזה כישוף
קטן? איזה כישוף קטן של ציידים? אבל אני לא טרף קל, אה? לא טרף
קל לכשפים, מה? יכול להיות שאני מפחיד אותך? אני גורם לך
להרגיש לא בנוח? הו, הנה הצייד השני הגיע.
צייד? שאל אבימלך בפליאה. כן, זה מה שנראה לי, אמר קטצ'נקו.
שאתם בכלל לא נוודים-לקטנים אלא ציידי חשמל. אני, יש לי עין
לאנשים. ואם אנחנו ציידי חשמל, חייך אבימלך, מה בכך? אכן,
ידידי, עינך חדה - אין אנו סתם נוודים לקטנים. זו פרנסתנו רק
לעת מצוא. עינינו אכן נשואות אל דברים גדולים יותר.
בבת אחת התפוגג המתח. גופו הדרוך של קטצ'נקו נרפה ונראה מהוסס.
אבימלך שלף בקבוק יין שרף מהכיס הפנימי של אדרתו. אפשר לעניין
אתכם בלגימת משקה? המילים נשאלו בנינוחות, כבדרך אגב אפילו,
אבל אני הכרתי את אבימלך. ידעתי שמדובר במהלך מחושב מאד. למעלה
משבוע ימים התעכבנו בחורשת האורנים, אבימלך מתחנן אל העצים
ומשדל אותם במטהו להתסיס את הנוזל הניגר מהצלקות שחרץ בגזעיהם.
היין היה יקר ללבו.
קטצ'נקו לגם באריכות מהבקבוק, פניו מתעווים בתערובת של סבל
והנאה. כזה יין שרף טוב לא שתיתי מאז שהצטרפתי ללגיון. סאבוניס
הנהן בהסכמה, והחזיר את הבקבוק לאבימלך. אני שמח לפגוש אנשים
עם חיך אנין כשלכם. אמור לי, ידידי קטצ'נקו, האם לגמרי לבדך
ניחשת שאנחנו ציידי חשמל, או שמא מאן דהוא אמר לך לפקוח עין
אחר ציידי חשמל הנוסעים ברכבת?
קטצ'נקו צחק. אל דאגה, אמר. גם אם מאן דהוא, או מישהו אחר,
ישאל אותי עליכם, שפתי חתומות. שפתי חתומות ביין שרף. הוא לקח
את הבקבוק מאבימלך, והטמין אותו בנרתיק הכרוך סביב מותניו. בכל
מקרה, אמר אבימלך, אתה ודאי יודע שאין מספיק חשמל בכל הארץ כדי
למלא ארבע סוללות גדולות.
כאשר היינו שלושה, כאשר שרה הייתה איתנו, פעלנו יחד כמו גלגלי
השיניים המניעים את שרעפיו של מעשה החושב. כמוהו, יכולנו לחולל
פלאים. לכל אחד היה מקום. כל אחד נתמך על ידי האחרים. ודווקא
עכשיו, היינו רק שניים. החלל שהשאירה שרה גרם לי לחוש שאנו
צועדים על שפת תהום.
גרוע מכך - בני הבליעל שחיפשו אחרינו נתגלו כנחושים ועיקשים.
תחילה כלל לא היינו בטוחים בקיומם, עורב שהשתהה על ענף האורן
מעט יותר מדי, ענן שסירב להתפזר יחד עם חבריו - קל היה לייחס
אותם לדמיונו הפורה של אבימלך ולזהירותו היתרה. אבל אז, לילה
אחד, כשחשנו בטוחים בעצמנו בעקבות יום ציד מוצלח, ניסינו
להעלות באוב את דמותם של דורשי רעתנו. שבע דמויות עשנות עלו
מתוך המדורה. לחשנו אליהן מילות רצון ופענוח, אך לא שמותיהן
שלהן עלו מתוך העשן - אלא שמותינו שלנו נתלשו מאיתנו, ונשאבו
אל תוך הזרדים המפצפצים.
חסרנו את שרה. היא אולי לא ידעה ללחוש כמונו, אבל הייתה ציידת
טובה מאיתנו. בצוק העתים, כשמצאה עצמה ניצודה במקום דולקת,
ידעה לפענח את מחשבות רודפיה. ידעה מתי לרוץ כאיילה שלוחה,
ומתי להסתתר בין הרגבים כנחש שפיפון. מה אנחנו ידענו? לפרש
נבואות, לשאול בעצת מעשה החושב ולהמשיך קדימה.
הרכבת החלה להאט. מהרמקולים נשמע קולו של הנהג, מלווה בזמירות
הנביאים, שהפכו קצובות ואיטיות יותר: הרכבת מתקרבת אל תחנות
העיר הלבנה. הרכבת תעצור למשך שעה בתחנה הקרובה. נוסעים אשר
ירדו מהרכבת ולא ישובו אליה בתום שעה - יושארו מאחור. הרכבת
אינה ממתינה לאיש.
העיר הלבנה
שלט גדול נתן לתחנה את שמה - שיח מוניס. את פשר השם איש לא
ידע. העיירה הקטנה שסביב התחנה, הבנויה בסגנון הבאוהאוס, הוקמה
לפני שנים רבות על ידי אבירים טמפלרים שזכו באדמות כהוקרה על
הצטיינותם בקרב. כבר אז יבש ערוץ הנחל שעל גדתו עמדה התחנה -
מקורותיו הוטו עוד בראשית המלחמה - ואם אי אז, בימי סלילת
המסילה, היו שיחים במקום, הרי שכיום לא נותר מהם זכר.
אחד ממוקדי המשיכה העיקריים של העיר הלבנה הוא האנטנה הגדולה
שצומחת במרכז ככר המלכים אשר בטבור העיר. כשם שרכבת הפלד
ואור-הברק נושאת אנשים לכל מקום ברחבי הארץ, כך האנטנה הלבנה
נושאת את מילותיהם, ויותר מכך - את תקוותיהם ואת משאלות לבם,
את אהבותיהם ואת חרדתם. על פי המסורת, כשהטמפלרים גילו את
העצמה הגלומה באנטנה, הם החליטו להקים את עיירתם סביבה.
ככל שהתקרבנו אל ככר המלכים נקרו בדרכנו עוד ועוד רוכלי
שיח-פלא, שהפליגו בשבחי מרכולתם - המרחק הרב אליו ישלחו את
מילותינו, זמן האוויר הממושך להן יזכו, הדורות הרבים שלאורכם
ייזכרו. ייתכן שדגם קדום של אחד ממכשירי הפלא הוא שנתן לתחנה
את שמה. אבימלך פיזר חיוכים לכל עבר, ואף קשר שיחה עם כמה
מהרוכלים, אך ניכר שאין לו עניין אמיתי בסחורה. היו לו אמצעים
אחרים להכפיף את האנטנה לרצונו.
בשולי הככר ההומה אבימלך מצא מקום פנוי לסמן באדמה את מעגליו,
ועד מהרה התיישב ביניהם, שקוע בשיחה עם מעשה-החושב בבית דגון.
יצאנו למסע כאשר מעשה-החושב הגיע לוודאות מוחלטת שעלינו למצוא
את הרכבת. אך לגבי המשך הדרך - אבימלך הצליח לפענח רק אשכולות
של סבירויות ופילוגים, ונבואות הבטן שלנו עצמנו היו הפכפכות
ועמומות. כעת, בתום ימים רבים, ודאי יתבהרו מחשבותיו של
מעשה-החושב.
חשתי אי נוחות בקרב האנשים הרבים. אמנם מזון היה מצוי שם בשפע
- צמר גפן מסוכר, נקניקיות עם כרוב חמוץ, חצאי מנות פלאפל עם
צ'יפס וסלט - אבל לאחר שהשבעתי את רעבוני, הבחנתי בתכונה לא
נעימה. באלימות סמויה המאיימת להתפרץ. הצטערתי שמאבטחי הרכבת
נשארו בקרון שלנו, לשמור על הסוללות. אפילו בקטצ'נקו הייתי
מוצא נחמה.
אתה נראה מוטרד, לחש באוזני קול לא מוכר. הבטתי סביב, אך לא
ראיתי איש. סליחה אם אני מפריע לך, המשיך הקול, אבל אני יכול
לעזור לך. הבט אל הצד השני של הככר. צעד לכיוון בית האכסניה -
זה המבנה עם מגדל הפעמונים עליו. יפה. כעת אתה כבר יכול לראות
אותי.
מאחורי דוכן עשבים ושיקויים עמד איש נמוך קומה במעיל ירוק
מבריק ששוליו נשרכו על הרצפה. בידו האחת אחז שיח-פלא, ובשנייה,
זו שנפנפה לעברי, משקפת תיאטרון קטנה. השלט הצבעוני שמעל הדוכן
הבטיח פתרון לכל בעיה - מזור לתחלואי מעיים, הצמחת שיער על
קרחות, מרפא לעקרות, ביטול עין הרע ועוד ועוד. תהיתי לגבי
הבעיה שלי. האם "ועוד ועוד" כולל גם אותה?
אני כבוד הרב איצטיגנן, הציג את עצמו האיש. רב יועץ ומומחה
לעשבי מרפא. ואתה, ידידי, נראה לי כמו מי שלא ישן טוב כבר ימים
רבים. נכון? אל דאגה, אנחנו נטפל בך. הנה כאן יש לי עשב-דומה,
לחלוט חמש דקות, לשתות, ומיד תפול עליך תנומה שאפילו רכבת
דוהרת לא תעיר אותך ממנה.
אין לי כל קושי להירדם, הסברתי. אם כך, אז אולי תחלואי מעיים?
איך היציאות שלך? סדירות? תכופות? ממושכות? שורף לך אחר כך?
אין לי כל קושי להרדם, אבל החלומות שאני חולם טורדים את
מנוחתי. אני שב וחולם על אחותי ענת, ונדמה לי שהיא במצוקה
גדולה.
אולי לה יש תחלואי מעיים? אם הבעיה היא עם אחותך, הבא אותה
לכאן, ומיד נמצא לה פתרון.
אבל אין לי אחות. ענת היא אחותי בחלום. לכן אני מוטרד. הרב
איצטיגנן הנהן בהסכמה. אכן, ללא כל ספק חלום נבואי, ומוטב
שתעמוד על פשרו תכף ומיד. הרי זה טבען המרושע של נבואות - שהן
מתפענחות רק לאחר מעשה, כשכבר מאוחר מדי. אבל, ידידי, עוד לא
מאוחר מדי, לא בשבילך!
קח לך מעשב הדומה. עליך ללכת אל בית הקברות השומרוני, הנמצא על
תל בקצה הצפוני של העיירה, ושם, במערה העמוקה ביותר, שתה
מחליטת העשב, אחרי שתרתיח אותה שבע פעמים, ותבחש תוך כדי אמירת
לחש חלומות. אתה מכיר את הלחש? מצוין. שתה רק את מחצית החליטה.
כשתתעורר, שפוך מיד את המחצית השנייה, ובכתמים שבחול יתפענח
חלומך.
לבי נבא לי רעות. הרי זה מקרוב כמעט למדתי על בשרי כמה מסוכן
לי להסתובב במקומות זרים ללא אבימלך. יתר על כן, זה זמן שסבלתי
מספקנות גדולה. זו ערערה את אושיות אמונתי ואומנותי, את אמוני
בעצמי - קל וחומר בתרופותיו של מוכר עשבים מפוקפק. למרות זאת
קניתי את העשבים, והלכתי אל בית הקברות השומרוני.
קבר השיח'
או-אה א-או-אה
בואי שינה, בואי שינה.
בוא חול ירח אל עפעפי.
בוא צל כוכב, צור חלומותיי.
בואי שינה, בואי שינה,
או-אה א-או-אה.
ייתכן שבחרתי לחש חלומות שגוי, או, כפי שחששתי זה זמן מה, לחשי
נחלשו. שכבתי במערת הקבר החשוכה, מצפה לתנומה שתעטוף אותי.
מחשבותיי הפכו ערטילאיות, נוגעות-לא-נוגעות בגבול השינה, אך
שוב ושוב, רחש מבחוץ, או עקצוץ החול בעור, ניער אותן והעיר
אותי.
הרהרתי בשרה. היכן היא עכשיו? האם הייתי שוכב כאן, במערת הקבר,
ממתין לתנומה הממאנת לפול עלי, לו שרה הייתה אתנו? מילות
הפרידה שלה - אני הרי לא באמת עוזבת אותך. הרי אני תמיד אימצא
איתך - הדהדו חלולות בין הקירות החצובים. שלושתנו שאפנו אל
אותה מטרה, אבל שרה, הציידת, הלוחמת, בעל כורחה הסתערה עליה.
מה אמר אז אבימלך? באין תחבולות יפול עם. תשועה ברב יועץ.
כמה זמן שכבתי כך? ידעתי שהשעה שהוקצבה לנו קרובה לסיומה. אולי
אף נסתיימה כבר. ידעתי שאבימלך ודאי דואג לי. ידעתי שלא אירדם,
וגם אם אירדם, שחלומותיי לא יתפענחו כאן. ואף על פי כן, רק
אחרי זמן רב קמתי, והחלתי זוחל החוצה.
בחדר הכניסה למערת הקבורה, שאור אפרפר נטף לתוכו מבחוץ, ישב
אדם זקן בבגדים דהויים. הוא הביט בי בשתיקה, מעביר את אצבעות
ידו הימנית בזקנו הלבן, נשען בשמאלו על התרמיל שלי. עלה ממנו
ריח מאובק, כמו זה העולה מספרים ישנים מאד, שגרם לי לבטוח בו
מיד - אני מחבב מאד ספרים ישנים. מאידך, כשהושיט את ידו לעברי
בברכה, כתמי האור הפכו אותה כמעט שקופה.
מי אתה? שאלתי. אני השיח' מוניס, ענה. אני השומרוני הטוב. אני
עמיאל בן-גמלי. מי הוא החכם היודע את שמו שלו? ומי כמוך יודע
שאדם, ייתכן שיהיו לו מספר שמות, שכן, טוב לו לאדם שיחליף את
שמו מעת לעת.
האם זה הקבר שלך? שאלתי. כן, ענה הזקן, וכגמול על שימושך בו
עליך לשבת ולהקשיב לסיפורי.
אצה לי הדרך, התנצלתי. רכבת הפלד ואור-הברק יוצאת מהתחנה בקרוב
מאד, ועלי להיות עליה. אל דאגה, אמר הזקן. סיפורי מוצלח מאד -
גיבורו הוא מכשף רב תחבולות, המהתל לא רק בבני האדם, אלא אף
באלים עצמם! יתר על כן - במו עיני ראיתי את שאני עומד לספר לך.
באותם הימים נמניתי על בני-ישראל החוצים את המדבר, ויחד איתם
צעדתי ימים רבים, שנדמו ללא סוף. בדרך כלל אנשים חוצים מדבריות
כדי להגיע אל מקום מסוים, אך דרכנו שלנו התארכה מאד מפני שאנו
חצינו את המדבר בחיפוש אחר גאולה. בחיפוש אחר משיח בן דוד.
אני מכיר את הסיפור הזה. אמרתי. זה סיפור ישן. זה סיפור גן
העדן. פעם גם האמנתי בו - בעולם שכל כולו טוב, שנחתם בפני בני
האדם בגלל חטאיהם, אך עתיד להיפתח בשנית עם בוא הגאולה. אך
היום איני מאמין בו יותר. קל לי יותר להאמין שמראשית הימים ועד
אחריתם תמשך המלחמה.
הסכת ושמע, גער בי הזקן. בני ישראל כלל לא גורשו מגן עדן, כי
אם נסו מארץ עבדים. והגאולה הייתה קרובה ממש. הסכת. היינו אז
בערבות מואב, רצוצים ועייפים, ואפילו - לא אכחד - החלנו לפקפק
שאי פעם נגיע. פקפקנו בצדקת דרכנו, פקפקנו במנהיגנו, פקפקנו
באותות ובמופתים שהמציא עבורנו לאתחלתא דגאולה.
והנה, יום אחד, ירד לעברנו מההרים אדם רכוב על חמור. התלהבות
רבה אחזה ברבנו משה, והוא קרא: המשיח מגיע! המשיח מגיע! בואו
מהר לקבל את פניו! אבל אנחנו היססנו. אחדים שתקו. אחרים מלמלו
משהו על מחויבויות קודמות. בינינו לבין עצמנו, חששנו שבינתו של
מנהיגנו נסתתרה - כל השנים האלה של מסעות בשמש הקופחת. הדמות
המתקרבת נראתה לנו כגבר מקומי, אשר מבקש, מן הסתם, את רעתנו.
אני זוכר זאת כאילו היה זה אך אתמול. לרגע, במקום בו האירו
קרני השמש את פיתול שביל-ההרים באור נגוהות, עוד ניטש מאבק בין
רבנו משה ובינינו. אבל, לצערי, ידינו הייתה על העליונה, כפי
שקורה תמיד במקרים כאלה. הגבר נאלץ ללבוש דמות מכשף מואבי, הבא
לקלל אותנו. חמורו, שלרגע קצר אחד היה לבן כמובטח, הפך לאתון.
רבנו משה הביט במחזה בעיניים כלות, ונפל מת בו במקום.
אתה מבין, המציאות אינה החומר הקשה שהיא מתיימרת להיות. הידיים
הנכונות יכולות לכייר אותה. היא מרובת רבדים. היא טלאי על
טלאי. משוך בחוט הנכון, ברגע הנכון, והיא תיפרם. משוך באחר,
והנה היא נארגת על פי רצונך. הרגע ההוא, בערבות מואב, היה רגע
רצון. אם רק היינו מאמינים, האמונה שלנו הייתה מכיירת לנו משיח
על חמור לבן.
הבטחת לי סיפור על מכשף רב תחבולות, הזכרתי לזקן. ובמקום זה
אתה מספר לי הבלים פילוסופיים. איני יודע מה גרם לי לדבר אליו
כך, בגסות. אולי כעסתי עליו, בדיוק מהסיבה שכעס הוא על עצמו -
על שלא היה לו די אומץ להאמין. על שגזר על המשיח להפוך למכשף.
אתה צודק, התנצל הזקן. הנה אנו מגיעים לחלק המוצלח של הסיפור.
המכשף שלנו, זה שרוכב על האתון, מצא את עצמו לפני אספסוף גדול,
שאל נקם ושלם מנחה אותו. מה יעשה? מצד אחד, גזר הגורל שעליו
לקלל. מצד שני, אם יקלל, ודאי שייענש בידי האל. וכאן מגיעה
התחבולה המופלאה שלו: הוא העמיד פנים שהוא מברך את העם. שבעל
כורחו הוא מברך אותם. שהוא נכנע לרצון האל. אבל בין מילות הדבש
שבחר בקפידה הסתתר ארס הקללה. עם לבדד ישכון, ובגויים לא
יתחשב. עם כלביא יקום וכארי יתנשא - לא ישכב עד יאכל טרף ודם
חללים ישתה.
אלה זרעי המלחמה? שאלתי בלחש. הזקן אישר בחיוך, ששמץ של זימה
הבזיק בו. מי כמוך יודע, ענה. ועכשיו, בגלל שהקשבת כל כך יפה,
זכית בפרס מיוחד! הוא קרץ לי, הפנה אלי את צדודיתו, והחל פורם
את כפתורי אדרתו תוך נענוע האגן לקול מנגינה חרישית. כשהגיע אל
הכפתור האחרון - התפוגג, משאיר אחריו כתמים רטובים בחול. אי
פה, אי שם, נצנצו טיפות זעירות, שבכל אחת מהן השתקפה מערת-קבר
אחרת.
נחל האיילון
כבוד הרב איצטיגנן הופתע מאד לראות אותי. החבר שלך חיפש אותך
נואשות. איפה היית? בגללך הוא נאלץ להחמיץ את הרכבת. איפה
היית? הוא עדיין בעיר, מחכה לך. מחפש אותך. הוא שכר חדר פה
באכסניה. לך לשם תכף ומיד!
אבימלך קפץ עלי בשמחה כשנכנסתי לחדרו, וחיבק אותי בחוזקה.
הסתבר שנעדרתי שלושה ימים. אני מתנצל, אמרתי. אני לא יודע מה
קרה. כל עכבה לטובה, הבטיח לי אבימלך. מה לגבי הסוללות? לא
הייתה שהות לפרוק אותן, אבל שילמתי למאבטחים סכום נכבד כדי
שימשיכו לשמור עליהן - אל תדאג, יש לי תוכנית כיצד נשיג את
הרכבת.
בזמן שחלמתי במערה השומרונית, אבימלך התיידד מאד עם הרב
איצטיגנן. כבוד הרב התגלה כאספן כפייתי, משוכנע שלכל חפץ יש
תפקיד וזמן ומקום. מרתף ביתו היה ביבר של חפצים שקנה במכירות
פומביות ומכירות חיסול, מיני מציאות שאסף בין חורבות הכפרים
הנטושים שסביב העיר הלבנה, וחלקים של מכונות נשכחות שנתגלו
בחפירותיו אחר מינרלים וגבישים.
אבימלך אסף מהמרתף חלקי מנועים, ליפף שערות מתכת באבני מגנט,
עורר מתרדמתם מצברים וקבלים, העמיד על המשמר נגדים ומפסקים,
והתקין לכבוד הרב איצטיגנן מחולל חשמל. בתמורה, קיבל אבימלך
ערב רב של חלקי מתכת מהן הבטיח להרכיב על נקלה מדחף, ובנוסף -
גולת הכותרת של מאמציו, אותה חשף בפני זורח מגאווה - כתר
קוצים, אשר שימש, על פי המסורת, את מלכה הראשון של העיר
הלבנה.
שמחתי למצוא את אבימלך כה מרוצה ונרגש. מתוך תקווה לרדת לסוף
דעתו, מדדתי את כתר הקוצים על ראשי. אבימלך צחק. אתה נראה מאד
מלכותי, אבל התוכנית שלי שונה בתכלית. הקוצים האלה הם קוצים
שצמחו פה עוד בטרם נחל האיילון הפך אכזב. אם רק נעורר את
זיכרונם, נוכל לשוט במעלה הנחל, ולהדביק את הרכבת כשתגיע אל
המוביל הארצי.
יצאנו אל גדת הנחל. שלושה תרפים שעוד נותר בהם כח הגדירו
משולש, שאני עמדתי במרכזו. את גביע הכסף מילאתי עד שפתו בפרחי
דם המכבים, אך ידעתי שלא יהיה בכך די. אחזתי את הכתר הפוך,
קרניו כלפי מטה, והידקתי את כפות ידי סביבו. זרזיפי דם החלו
זולגים במורד הקוצים, מטפטפים אל תוך הגביע.
הילילו הילילו ימת דרדר ויער-ים
הנחל המפכה, יזרום עד עולם
קמילת העשב, תוקם בדם
הילילו הילילו ימת דרדר וים-נהר
התרפים החלו הומים ומרקדים. כתר הקוצים נעור בין ידי, רוטט,
קוציו משתרגים אל תוך בשרי, מציף אותי בזכרונותיו. המראות
סביבי התחלפו במהירות, כמו מבעד לסחרחרת-סוסים. העיר הלבנה
התחלפה בשדות חיטה ושעורה, ומיד זהב אשבוליהם התפורר והפך
לחול. לרגע הייתי מוקף חוליות, אך אז צמחו מתוכן פרדסים עמוסי
פרי - תפוזים, אשכוליות, לימונים - ריחות משכרים, מסחררים,
והכאב בכפות ידי, והדם הניגר ממני, והנה עצי ההדר הופכים
לאקליפטוסים, צומחים ומתנשאים, יונקים בשורשיהם המשוננים את
דמי, את מי הנחל הזורם באון, שוצף, סוחף את כל המראות
המסתחררים, ופתאום ידעתי זאת בוודאות: הם כולם השתקפויות של
אותו הדבר בדיוק, הם הם השברים אותם תאחה אחותי ענת, אשתי שרה,
אותם אני עצמי אתקן ואמצא כפרה.
הרב איצטיגנן נפרד מאתנו בהתרגשות. הוא העניק לנו קמע-קלף
שמובטח שיהיה לנו לעזר בשעת דחק - כמה טיפוסים חמורי סבר
מסתובבים בעיר ושואלים על זוג ציידי חשמל - ואף הצליח למכור
לאבימלך אי אילו עשבים ושיקויים. לאחר שחיברנו אל כתר הקוצים
שגדל לממדי סירה קטנה את המדחף, וכיסינו אותו בשמיכות שלנו
כנגד הקוצים, עזר לנו כבוד הרב לשלשל אותו אל תוך האפיק היבש.
הכתר נע אנה ואנה בזרמי זכרונו הבלתי נראים, ספק צף ספק מרחף,
ואבימלך ואני ירדנו לתוכו בזהירות.
נישאנו במעלה הערוץ במהירות גוברת והולכת. העיר התפזרה
והתמעטה. ככל שהתרחקנו מככר המלכים, הפכו הבתים נמוכים יותר,
מטים לנפול, קירות חרבים שהושלמו בגגוני פח או יריעות בד
מתוחות. הרחובות הפכו לשבילים, שהלכו ונמוגו אל תוך הצמחייה -
שיחי צבר, מכתמים צהובים-ירוקים של אחירותם החורש, עצי אלון
נמוכים, ואי-פה, אי-שם, קנוקנות גפן המזדחלות על האדמה או
משתרגות בין האלונים. עד מהרה נשבינו כליל בזכרונות העבר, וקני
סוף עבותים הסתירו מאיתנו את שתי הגדות.
אבימלך לחש מילות הסוואה וערפול - רק ליתר בטחון - ובעזרת מטהו
ניווט אותנו בין האפיקים והיובלים. אני השתרעתי על השמיכה
העבה, מניח לטלטולים להטיל עלי תרדמה.
ישבתי עם אחותי ענת במרתף. הסתתרנו. מעלינו הסתובבו אנשים
בצעדים כבדים, גררו רהיטים, הקישו על הקירות ועל הרצפה ברובים.
חיפשו אותנו. ספר לי שוב על מותו של תמוז, ביקשה ענת.
שבעה שדים רדפו אחריו, הזכרתי לה. אני לא זוכר מדוע. אולי רצו
לחטוף אותו אל השאול כפיצוי על אשתו, שנפלה בשבי השדים, אבל
הצליחה להשתחרר. יש כל מיני סיפורים. למשל, שאשתו ירדה אל
השאול בכוונה לרשת אותו מידי אחותה, אך במקום זאת נכלאה שם. כל
אחד מספר סיפור אחר. על-כל-פנים, תמוז ראה בחלומו שמותו קרוב,
ונס מפני שבעת השדים.
שלוש פעמים השדים עמדו לתפוס אותו, ובכל פעם שינה תמוז את
צורתו לזו של חיה אחרת - פעם לאיילה, פעם לנחש, פעם ליונה -
וכך חמק מהם. אך בסופו של דבר השדים לכדו אותו, והובילו אותו
בנחושתיים אל השאול.
אבל אני הצלתי אותו, אמרה ענת. נכון? אני ירדתי אל השאול,
ופדיתי אותו, נכון?
כשהתעוררתי כבר היה כמעט חשוך. אור אחרון הציע לנו גדה נוחה
לעגינה, ואבימלך קשר את סירת הקוצים שלנו אליה. בחושך נתקשה
למצוא את דרכנו, אמר, מותח את זרועותיו וגבו כנגד הנוקשות
שהצטפדה בהם. חוץ מזה, הניווט הממושך עייף אותי. הרכבת הרי גם
צריכה לעצור מדי פעם - נצליח להדביק אותה מחר. פרשתי את
השמיכות לשינה. שתקתי. שנינו ידענו שהרכבת לא עוצרת בשביל אף
אחד.
החווה
לפנות בוקר שמענו רחש בין השיחים. אבימלך התעורר מיד, כהרף עין
עומד עם גבו אל הנחל, מטהו בין ידיו, מאיים קדימה. אני כרעתי
על ברכי מאחורי סלע, מחפש בחוש החשמל עורקי מתכת לטוות מהם לחש
הגנה. אל תחששו - אמר מבטא זר, שהתגלה כשייך לאיש נמוך מאד,
במדי צבא, שאחיזתו ברובה סער חתרה תחת מילותיו. עיניו
המלוכסנות ממילא הצטמצמו עוד יותר כשבחן את אבימלך. אתם
מוקפים. היכנעו.
אכן, האור ההולך ומתבהר חשף בקו השיחים לפחות שישה לוחמים
נוספים, דומים לראשון בקומתם הנמוכה וברוביהם המאיימים. חבל
שהתאמצתם כל כך לעקוב אחרינו, אמר אבימלך בקול גדול, שכישוף
הפחדה שזור בו, מפני שלא רק אותנו מצאתם - אלא גם את אובדנכם.
אבימלך חג סביב עצמו, מניף את המטה גבוה, רועם את כישוף
ההפחדה. ברקים כחולים ניתזו מקצה המטה, מקפצים בין הסלעים,
ניתזים כנגד הרובים השחורים בקולות פצפוץ והבזקי אש. אני לחשתי
אל העפרות שיגנו עלינו - מכוונות הזדון של מבקשי רעתנו,
ובמיוחד מקליעי רוביהם.
החיילים הנמוכים נסוגו מעט אחורה, מבולבלים, אולי אפילו
נפחדים. אבל מנהיגם נראה נחוש כמקודם, וכמה צעקות בשפתו הלא
מוכרת העמידו אותם במקומם. אתם לבוא איתנו, ציווה. שרה אמרה,
אתם לבוא איתנו. הוא אחז את נשקו ביד אחת, ובשנייה הוציא מכסו
צלמית אבן, וזרק אותה למרגלותיו של אבימלך.
ברקי החשמל דעכו והתפוגגו. אבימלך התכופף והרים את הצלמית. אבל
עוד לפני שהספיק לעשות כן, לחשו לי העפרות את דמותה - מחציתה
דג, מחציתה אדם מזוקן, האוחז ביד אחת מגל, ובשנייה אלומת
שיבולים. זה דגון, קבע אבימלך. מה אתה אומר? נלך איתם? אולי
באמת שרה שלנו שלחה אותם. שרה שלנו? הנחתי ללחשים, והזדקפתי.
בין כה וכה אין לנו הרבה ברירה.
זמן מה הלכנו בתוך סבך, נאבקים בצמחיה משני צידי השביל הצר
שפילסו החיילים. אלונים ואלות מסטיק עמוסים לעייפה בהתלפפויות
קיסוס עמדו כמו שומרים בדרכנו, מכריחים את השביל להתפתל סביבם,
בין גבעולי שומר שקומתם כקומתנו, וברקנים וגדילנים שארבו לנו
ביניהם. מדי פעם גם נגלו לנו פרחי בר - כלניות אחרונות, עליהן
כבר שמוטים ופרומים, ולצידן, נוריות ופרגים עזי צבע קורצים
אלינו בעידוד.
אלו, החווה אבימלך בידו אל החיילים הצועדים לפנינו ומאחורינו,
בהחלט לא בני הבליעל שראינו באש. הרי הם בכלל לא דומים להם.
ההם היו גבוהים ורזים, לבושים שחור ושבעה במספר. אלה נמוכים,
בעלי גון עור צהבהב, ואני חש שיש רבים מהם. בצירוף נסיבות
מפתיע, אולי אפילו ממוזל, למה לא? הם ייקחו אותנו אל שרה שלנו.
כל עכבה לטובה, אני מבטיח לך.
שרה שלנו? בבת אחת יצאנו מסבך השומר והעצים, ומצאנו את עצמנו
בראש גבעה המשקיפה למרחוק. לפנינו ירד אל העמק שביל כבוש
באדמה, גבולותיו מסומנים באבנים גדולות. לאורך השביל, משני
צידיו, צמחו עצי שקמים, זוגות זוגות, ראשיהם נוגעים אלו באלו.
בתחתית העמק, נקבצו מבנים ספורים, מוקפים גדר. קולות פעייה עלו
מביניהם לעברנו.
כשהתקרבנו אל החווה, התחוור לנו שהיא חרבה. המבנים חסרו גגות,
ופתחים משוננים נפערו בקירות. ביניהם נמתחו אוהלים ששיכנו
חיילים רבים, הדומים במראם לשובינו. החיילים עסקו בתרגילי סדר,
בניקוי נשקים ובטיפול בכבשים הפזורות. לשם, הורה לנו המפקד אל
עבר בניין שלם למדי.
בחדר עמדה שרה. לחדר לא היו חלונות אבל בקירות שבינו לבין
החדרים החיצוניים היו קרועים פתחים גדולים, וקרני השמש הסתננו
לתוכו. במרכזו עמד שולחן גדול מאד, ועליו מפה מנוקדת בסיכות
צבעוניות. מכל צד של שרה עמד קצין בלבוש צבא רשמי ודרגות
מבריקות, שעון בידו האחת על השולחן, מרים את ראשו ממנו כלפינו.
שרה, בדיוק מולנו, עמדה זקופה, גאה, ידיה על מותניה, פניה
קורנות. מצחה היה חבוש בתחבושת לבנה, בוהקת, שהדגישה בה גון
על-טבעי.
את נראית מצוין, ברך אותה אבימלך. ממש מצוין. כמו בת אלים,
ממש. כמו בת רשף המגביהה עוף. שרה פרשה את זרועותיה לצדדים,
וניגשה לחבק את שנינו. אבימלך, אברם, טוב מאד לראות אתכם. אני
מקווה שהחיילים שלי התנהגו יפה. כשהזקיפים שלי תארו אתכם, לא
האמנתי למשמע אוזני. הייתכן? אבימלך ואברם? כאן, בחווה שלי? יד
האלים בדבר, אני בטוחה. אני זקוקה לכם מאד - נשלחתם אלי בדיוק
בזמן הנכון.
היא הייתה שונה מהבחורה שנפרדה מאיתנו, אי אז, בבוסתן של בית
דגון. שלושתנו היינו אז ציידים. כעת עמדה לפנינו שרת צבא. לצד
השמחה למראה, נעור בי ביתר שאת צער האבדן - האשה הזו לא הייתה
שרה שלנו. היא לא הייתה גלגל השיניים החסר בתוכנית הנואשת
שלנו.
כבר לא קוראים לי אברם, אמרתי. אנחנו במסע אל שדות החשמל
הגדולים. שרה לרגע הרצינה, ואז גיחכה. כמובן, שדות החשמל
הגדולים, איך שכחתי? הרי רעיון העוועים שלכם הוא שפקח את עיני
וגרם לי לעזוב. נו, מה אתם אומרים? היא פרשה שוב את ידיה,
מצביעה על הקצינים, השולחן וארגזי התחמושת הגדולים. הצלחתי לא
רע בלעדיכם, הלא כן?
את לא מבינה, אמר לה אבימלך בהתרגשות. אנחנו הצלחנו. איתרנו את
שדות החשמל הגדולים! מעשה החושב באמת פועל - הוא מנחה אותנו
בדרכנו. הוא מחשב עבורנו סבירויות ופילוגים ברגעים אלה ממש.
בעזרתו מצאנו את מרכבת הפלד ואור הברק. את לא האמנת שהיא
קיימת, אבל אנחנו נסענו בה! יש לנו ארבע סוללות גדולות, כמעט
מלאות, המחכות לנו באחד מקרונותיה. אנחנו קרובים מאד להצלחה,
שרה. עוד לא מאוחר מדי - הצטרפי אלינו.
הפעם צחוקה של שרה התגלגל בקול רם, מקפיץ את הקצינים בבהלה.
שאני אצטרף אליכם? אבימלך יקירי, אתה רוצה לומר לי שאחרי
שאיבדתם את הסוללות שלכם, נזרקתם מרכבת דמיונית והגעתם אל
החווה שלי, המלאה בחיילים שלי, אני צריכה להצטרף אליכם? ובשביל
מה? בשביל איזה רעיון מטורף, ואיזו תחושת אשמה של מחליף שמות
סדרתי? בשביל אגדת הילדים על מכונת שלום? לא, יקירי, אני חוששת
- אני מנבאת - שאתם אלה שתצטרפו אלי.
בטוחה שנבואתה כבר התממשה, שבה שרה אל המפה, והסבירה לנו את
פשר הסיכות. אלה הכוחות של הארמיה השנייה. הידעונים שלי אומרים
שהם מתכוונים לתפוס את הגבעות האלה כאן, ויגיעו אליהן תוך
יומיים שלושה. מהצד הזה מתקדמת הארמיה השלישית, מתוך כוונה
להתפרש פה. אם הן יצליחו לחבור זו לזו, אנחנו אבודים. הכוחות
האלה שלנו פה יהיו לכודים, וקו ההגנה שלנו יאלץ להערך מחדש
לאורך העמק הזה כאן. אבל אם נצליח לתקוע טריז ביניהן, אפילו
כוח קטן של חיילים מיומנים וחמושים היטב יספיק, תהיה לנו שהות
להזרים כוחות מכאן ומכאן, לאגף מפה ומפה, ולנתק את הארמיות
ממקורות האספקה שלהן. או אז - הן תהיינה לכודות, וקו המלחמה
יעבור אל הנהר הזה כאן.
תוכנית מבריקה, המהמו הקצינים. כן, הסכימה שרה, זו תהיה הצלחה
כבירה, מסדר גודל שעוד לא נראה בכל שנות המלחמה. זה יהיה צעד
גדול לקראת נצחון מוחלט - זה מה שאתם רוצים, לא? סוף למלחמה?
אבל הכל תלוי בהחדרת הטריז בין הארמיות, ולשם כך צריך שהכוח
שלי יוכל להגיע לשם בלי להתגלות. אתם מבינים, לאויבינו יש
עדשות-לילה ומלאכי-סיור. יש להם מכשפי ראות ואמני קשב. כל אלה,
כפי שאתם יודעים היטב, זקוקים לחשמל.
משרת נמוך קומה נכנס לחדר, וחילק לכל אחד מהנוכחים תה. כשיצא,
שאלה שרה: נו, אז מה אתם אומרים? את כל החשמל שתצודו אתם
מקבלים לעצמכם.
אבימלך שם עצמו מהרהר בהצעה. כפי שאמרנו לך, הסוללות שלנו על
הרכבת... אחרי שנשיג אותן חזרה... את הרי יודעת שללא
סוללות...
לא הקשבת לי? נזפה שרה. יש לנו יומיים, לכל היותר שלושה, כדי
לפעול. יש כאן סוללות שלי שתוכלו לקחת אתכם. גם אותן אעניק לכם
במתנה, כשכר על עזרתכם. אבימלך, יקירי, אני באמת זקוקה
לעזרתכם.
אבימלך לגם מהתה. כבר שכחת איך זה להיות ציידת? הרי צייד זקוק
לסוללות שלו, שהוא מכיר. להזרים חשמל אל תוך סוללה לא מוכרת,
זה כמו...
זיון בלי אהבה, השלימה עבורו שרה את הפתגם. אבל זו מלחמה,
יקירי. אין כאן מקום לפינוק ולגינוני גנדרנות. הסוללות שלי
טובות דיין. לציידים מיומנים כמוכם זו לא תהיה משימה קשה. היא
בחנה את אבימלך, ואז העבירה את מבטה אלי.
אני לא מבין אותך, אמרתי. את מדברת על לנצח במלחמה? בשביל מה
צדנו את כל החשמל? את זו שדיברת על לקחת את הגורל בידינו.
לכוון למטרה נעלה יותר. בשביל מה הטלנו שוב ושוב את העצמות,
בחשנו שוב ושוב בגחלים? את מדברת כאילו שלא היית חלק מכל זה.
כאילו שאת לא יודעת שאי אפשר - אי אפשר! - לנצח במלחמה.
אברם, אבל הרי אתה בעצמך לא באמת מאמין לנבואות שלך. עצמות,
גחלים... כל אחד יכול לקרוא בהן מה שהוא רוצה. המציאות רכה.
אתם רוקמים את התוכניות שלכם מחלומות ומשאלות לב. הנה, יש לכם
הזדמנות לעשות משהו אמיתי. ואם להודות על האמת - אין לכם גם
הרבה ברירה.
את מאיימת עלינו?
לא, לא, אני רוצה רק את טובתכם. אני יודעת שיש בני בליעל
שמחפשים אחריכם. הזקיפים שלי מדווחים שהם קרובים מאד. לא מוטב
שתצטרפו אלי?
אבימלך גמר את התה שלו, והגיש לי את הספל. שרה'לה, את טועה.
הנבואות לא משקרות. הנה, יחזקאל יהפוך את העלים, ואת תקראי
בהם. קראי על פי ראות עיניך והבנתך, ועל פיהם נפעל גם אנחנו.
שרה התבוננה בי בשאלה. הנהנתי, והתזתי את שארית התה על הקיר.
העלים השחורים נדבקו אליו בכתמים רטובים. שרה חייכה, ופנתה
לבחון אותם. חוסר המיומנות שלה ניכר - היא קראה בהם כמו ילד
הלומד קרוא וכתוב, מחברת אותיות להברות, והברות למילים. אבל
הזהירות והדייקנות שאפיינו אותה תמיד נותרו בעינן, והיא קראה
נכונה: אם אתה מאמין שאפשר לקלקל - האמן שאפשר גם לתקן.
המכלאה
ישבנו על חביות ריקות, במכלאת צאן שגדר תיל פרושה בין עמודיה,
נשמרים על-ידי חייליה של שרה. הויכוח שהתגלע בינינו בעקבות
נבואת עלי התה הדהד את אותם כעסים מרירים שלקחו אותה מאיתנו
אי-אז בבוסתן בבית דגון. מה הוא הקלקול? מה הוא התיקון? היא לא
מבינה, אמר אבימלך בייאוש. אנחנו עוסקים כאן בתיקון עולם.
לא ידענו מה היא מתכוונת לעשות בנו, אך השינוי שחל בה היה
גדול. לא מן הנמנע שהיה בדעתה להסגיר אותנו לידי בני הבליעל
תמורת הסכום הנכון. אולי הם יוכלו לספק לה את הטריז שכה רצתה.
אם ניחושינו לגביהם נכונים, הרי שהמלחמה קרובה ללבם מאד.
אבימלך הקיש על גדר התיל במטהו, ולאחר מכן פנה לבחון את
השומרים. חברים, פנה אליהם, אפשר להציע לכם יין שרף? יין שרף
משובח, כאות הוקרה על השמירה המצוינת שאתם מעניקים לנו. לא
רוצים? לא נגלה לאף אחד. כדאי לכם לפחות לטעום. החיילים התעלמו
ממנו, ואבימלך הסיק שאינם דוברים את שפתנו. יש לנו בעיה, אמר.
זמן מה ישבנו כך, מנסים לטכס עצה. מאז ששרה עזבה אותנו, אבימלך
תמיד נראה לי שמח, בטוח בדרכו. כשישב מולי כפוף, אובד עצות,
אצבעותיו מגרדות בזקנו כאילו קיווה למצוא שם ישועה, התמלאתי
פחד.
זה הכל אשמתי, אמרתי. בגללי החמצנו את הרכבת. כל עכבה לטובה,
מלמל אבימלך מתוך שרעפיו. אנחנו נמצא מוצא, אל תדאג. לא הייתי
צריך להתפתות לכזבים של הרב איצטיגנן, המשכתי. לא הייתי צריך
להבהל מהאנשים בככר העיר. לא הייתי צריך...
הרב איצטיגנן! קרא אבימלך. איפה קמע הקלף שנתן לנו? מבלי לחכות
לתשובה, פשפש אבימלך בתרמילו, הוציא את הקלף וגולל אותו על
החבית. מה זה? שאל, ומיד הוסיף: זה מה שאני חושב שזה? הקלף
כוסה בקווים דקים ובאותיות זעירות, אך הכותרת שבראשו לא הותירה
מקום לספק - היה זה לוח הזמנים של רכבת האופל.
אבימלך... אמרתי. איזו ברירה יש לנו? שאל. אם לא נסתלק מפה
מיד, הסוללות הגדולות תאבדנה, ויחד איתן כל השנים של ציד
החשמל. זה לא נכון, הקשיתי. הרי יש לנו עדיין את מעשה החושב...
אנחנו צריכים את הסוללות, אמר אבימלך. אנחנו לא יכולים להתחיל
את הכל מחדש. אני לא יכול להתחיל מחדש. אתה אולי יכול שוב
להחליף שם, לרקום שוב סיפור חדש, אבל אני... אני לא. יחזקאל,
זו ההזדמנות שלנו. זה לא מקרה שהקלף הגיע אלינו. יש כאן יד
מכוונת. יש כאן גם ניסיון. אנחנו צריכים להיות חזקים. אנחנו
צריכים להאמין.
הוצאתי את התרפים מהתרמיל. כולם היו בלויים וחלושים, ולמרות
זאת - אולי בגלל זאת - הצטערתי להיפרד מהם. ניסיתי להפוך את
דבריו של אבימלך מקללה לברכה. אני יכול להחליף שוב את שמי. אני
יכול לרקום סיפור חדש. אבל אפילו בזה התקשיתי להאמין. הרגליים
שלי כאבו מהמסע הארוך. הגב שלי כאב מהמשא הכבד. רציתי כבר
להגיע. אם לא כפרה, אז לפחות מנוחה.
ערכתי את התרפים סביבי, והנחתי במרכז את גביע הכסף. אחד
החיילים התבונן בי בעניין, אך נשקו נותר לעת עתה שמוט ונצור.
בתוך הגביע הנחתי חתיכות של נשל נחש ואפר של שערות שולמית.
מבקבוקון קטן הוספתי חלב שחור כדי מחצית גובה הגביע. השומרים
נעו באי-שקט, וגערו בי בשפתם הזרה.
החלב השחור החל בוער בלהבה כהה, מכסה את המכלאה בערפל סמיך.
בזה אחר זה התלקחו התרפים, אורם הקלוש מספיק אך בקושי לפענוח
האותיות הזעירות. כישוף סבוך. המהמתי את הצלילים בזהירות, שוזר
את המנגינה כמו בקוף מחט צר במיוחד. בואי רכבת האופל.
סביבי ניעורו האבנים שמתחת לפני הקרקע, ובקעו החוצה, מנסות
להדמות לקירות של תחנה רכבת. עמודי העץ וגדר התיל השתרגו אלו
באלו, ונפרשו על הקרקע כמסילה. משב רוח קר מאד נשב פתאום,
והלהבות הדקיקות שבתרפים כמעט וכבו. בואי רכבת האופל.
אבימלך נגע בכתפי. יורים עלינו, אמר. אני לא שמעתי יריות. גם
קולו של אבימלך נדמה היה כמגיע ממרחקים. הרוח הקר החריש את
אוזני. נשך בבשרי. בואי רכבת האופל.
חיפשתי את ידו של אבימלך, ואחזתי בה, שואב עידוד מהמגע החם.
משהו חד וכואב פילח את חזי, והפיל אותי על ברכי. דם שתת מהפצע
וקפא על עורי. בואי רכבת האופל.
הרוח גבר והפך לקול היחיד. הערפל הפך כה סמיך עד שלא יכולתי
לראות דבר. לחצתי בחוזקה את ידו של אבימלך. בואי רכבת האופל,
בואי.
רכבת האופל
היה קר מאד. בהשפעת הכישוף, החיילים הפכו גבוהים יותר, מדיהם
הפכו מבד ירוק-מנומר לעור שחור מבריק, ושפתם הזרה איבדה את
הניגון שהיה בה לטובת הברות חדות וחותכות. אבל השינוי העיקרי
היה בכוונתם - במקום לשמור עלינו במכלאה, הם דחקו בנו ברוביהם
המכודנים לעלות על הקרונות.
תחילה לא הבנתי מה עלינו לעשות. בקרונות לא נראה שום פתח. איך
נכנסים לתוכה? שאל אבימלך, אך השומרים המשיכו לזרז אותנו בשפתם
הזרה ולדקור בנו ברוביהם. אבימלך עזר לי להעמד, וכדי להמנע
מהדקירות התקרבנו אל הרכבת. כאשר נשענו בגבינו אל הקרונות,
כשנדמה היה שאין יותר לאן לסגת, נשאבנו לפתע אל תוך פנים
הקרון, והרכבת החלה לנסוע.
הקרון החתום היה מחניק, ויחד עם זאת מקפיא. כל עכבה לטובה,
מלמל אבימלך בספקנות, מנסה להציץ דרך סדק בקיר. הרכבת נוסעת
מאד מהר. זה יכול לשחק לטובתנו, אך אל לנו להתמהמה כאן. אתה
מקשיב לי, יחזקאל? רעה אחריתם של אלה שנשארים ברכבת האופל.
עלינו למהר ולברוח מכאן. הוא הביט בי, וראיתי את עצמי דרך
עיניו - מכורבל סביב הכאב שבחזי, מותש מהכישוף, מובס. יחזקאל,
אני צריך אותך עכשיו. אני ממש צריך אותך עכשיו. השאר איתי.
קולו של אבימלך נבלע בשאון גלגליה החרישיים של רכבת האופל.
מבעד לחרכי עפעפי ראיתי זוהר עולה בקצה המטה שלו, אבל תשומת
לבי הופנתה לחיקה החם של ענת, בו ראשי היה מונח. אצבעות ידה
האחת ליטפו את שערי, ואילו אלו של השנייה הערו מים על הפצע
בחזי, משככות הכאב. מצאתי אותך, אמרה.
ישבנו על שפת נחל, מוקפים עצים רבים מאד. לידינו הייתה מונחת
המראה של ענת, השברים תפורים זה לזה בחוט צמר לבן. זה יפה,
אמרתי. ענת חייכה, חיוכה משתקף בשברים. אותו החיוך בריבוא פנים
שונות. המים ירפאו אותך, אמרה. אלו מי הגלילה הקדמונה.
מצידנו השני עמד מעשה החושב, גלגלי שיניו סובבים אלו באלו בכוח
החשמל. בבסיסו נצנצו נורות אדומות וכתומות, מדמות את גחלי האש
בהם צפונים רזי הרזים. בראשו זהרה העין הגדולה, הרואה למרחוק,
החודרת את ערפילי הזמן והמרחב. ספר לי על ציד החשמל, אמרה
ענת.
ציד החשמל דומה לדיג, אמרתי, ובכוח המילים - בכוח הקשבתה של
ענת למילים - הופיעו בנחל דגים רבים מאד, מקפצים כנגד הזרם,
ממתינים למוצא פי. הוא דומה לדיג ברשתות, המשכתי. לדוג את
חלקיק החשמל הבודד בחכה אי אפשר, אבל ברשתות ניתן לדוג את
המהות החשמלית. הדגים קיפצו לכל עבר, זריזים כברק, עד שלא ניתן
היה להבחין בהם במדויק.
וכיצד משיב החשמל את רוח אפו של מעשה החושב? שאלה ענת. ממעבה
היער עלה קול פצפוץ - אש המאכלת עץ. ריח דק של עשן עלה בנחירי.
ענת העבירה יד רטובה על מצחי, והשיבה את תשומת לבי לשאלתה.
בכוח ההתמרה החשמלית, הסברתי. את המהות החשמלית לוכדים בתוך
סוללות גדולות, ומעשה החושב מתמיר אותה לסיבוב גלגלי השיניים,
לנצנוץ נורות הגחלים ולבוהק העין הרואה למרחוק.
ענת הנהנה לאישור. אתה מוכן, אמרה. היא מלאה פך במי הנחל,
ויצקה אותם על ראשי. אתה קרוב אל שעת המבחן שלך. הסוללות
הגדולות תמצאנה, כמו גם הדרך המובילה אל שדות החשמל הגדולים.
אלא ששוב יהיה עליך להפוך לאדם אחר, והציד העומד לפניך הוא...
יד חזקה אחזה בכתפי, וגררה אותי מחיקה הנעים של ענת. נגררתי
דרך העצים, ענפיהם שורטים את גופי ואת פני, מסתירים ממני את
הנחל. רגע לאחר מכן נפערה סביבי קרחת יער, ובמרכזה דמות כסא,
זוהרת באור ספירים. ניסיתי להאחז ברגליה, אבל היד החזקה השליכה
אותי לאוויר. פרפרתי בלי דעת אנה אני בא, מראות סותרים משתקפים
זה בזה ומתאבכים לכתמים שחורים.
נחבטתי באדמה, התגלגלתי, ונבלמתי בחבטה בקיר אבן. קול צעדים
קרב אלי, ונוזל סמיך, חריף-מתוק, טפטף על שפתי והכריח אותי
להתעורר. אתה בסדר? שאל אבימלך.
המוביל הארצי
החלק הבנוי של תחנת המוביל הארצי הסתכם בקיר הבטון בו נחבטתי.
אל הברזלים המזדקרים ממנו כלפי מעלה נקשר אריג-בד כהה ששתי
פינותיו האחרות נמתחו ביתדות אל האדמה. האהל שנוצר, כך הסתבר
לי מאוחר יותר, היה מקום מגוריו של מנהל התחנה. כשפקחתי את
עיני הוא עמד לצד הפסים, גבו אלי, מאמץ את עיניו כנגד האופק.
הגעתם ברכבת האופל? שאל בחלחלה.
העיקר שהגענו, ענה אבימלך, טופח על כתפו של האיש בידידות.
והנה, מה רואות עיני? הייתכן? אכן האלים ברכו אותנו! יחזקאל,
הבט - האתונות שלנו כאן.
אז אתה אבימלך, מה? אמר מנהל הרכבת. המאבטחים השאירו אצלי את
האתונות ואת כדי המתכת שלכם. אל תשאל איזה עניין היה להוריד
אותם - לא רק שהם כבדים כמו אני לא יודע מה, נהג הקטר צעק
עלינו כל הזמן שאנחנו מעכבים אותו. הרכבת לא מתעכבת בשביל אף
אחד - כן, בטח!
תודה רבה לך, אמר אבימלך. באמת תודה. הוא הוציא שני זהובים
מכיסו, והציע אותם למנהל. לא כל כך מהר, אמר המנהל, מניין לי
שאתה באמת אבימלך? יש לך הוכחה חד משמעית שאתה אכן אתה?
הוכחה? שאל אבימלך. כן, אמר המנהל, המאבטח הנמוך יותר, זה עם
השיער השחור, אמר שלקחת ממנו שני תרסיסי הזיית-תאווה במשחק
מזל. הוא תאר באוזני את ההזיה הפקוקה בהם, כך שאם הם
ברשותך...
אבימלך הוציא מתרמילו את התרסיסים, ונתן אותם למנהל. זה לקח
כמה צעדים הצידה, מרחיק עצמו מאיתנו, והתיז על עצמו בעדינות.
בין רגע החל מתפשט על שפתיו חיוך שבע רצון, מלווה בגניחות
הפתעה חרישיות, שנגדעו חיש קל בקריאת אכזבה, כשהשפעת התרסיס
פגה. המנהל התעשת, ולחץ את ידו של אבימלך - אתה אכן אתה.
בסיכומו של דבר נאלצנו להפרד מעשרה זהובים - דמי אכסון, דמי
שמירה והוצאות תחזוקה, וכן מבקבוק יין השרף האחרון - דמי
שתיקה. ממש אתמול היו פה כמה טיפוסים מפוקפקים שניסו לקנות
ממני את הסוללות שלכם, ואף ניסו להעמיד פנים שהם אתה. פושטקים
כאלה, שמחפשים צרות. אבל אני אדם הגון, והראיתי להם בדיוק
מאיפה משתין הדג.
בתמורה לעוד חמישה זהובים, התיר לנו מנהל התחנה להשתמש במוביל
הארצי, שעבר מצידה השני של התחנה. ככל שהתמשכה המלחמה השימוש
במוביל הארצי הפך יותר ויותר לנחלתו של הצבא. אספקה הוזרמה
דרכו מהערים ומהכפרים אל החזית. אך מנהל התחנה הראה לנו צינור
צדדי, שליד לוח הבקרה שלו עמדו שני כסאות פלסטיק, מוצלים תחת
עץ תמר. רק תזדרזו, אמר המנהל. רשמית, אסור לי לעשות את זה.
אבימלך הוציא מתרמילו לוחות עץ דקים, וניקב בהם חורים מלבניים
- תצפיות, מסקנות ושאלות. לאחר שסיים, צרר אותם יחד, והכניס את
הצרור אל הכווה שבלוח הבקרה. נהניתי לראות אותו כך, מפעיל
מכשירים במיומנות, בטוח בעצמו. לחש קצר ונקישה במטה, והצרור
נשלח דרך המוביל הארצי אל בית דגון.
אתה נראה יותר טוב, אמר אבימלך בזמן שהמתנו לתשובה. הפצע שלך
החלים באורח נס ממש. כשראיתי את הקליע פוגע בך, הייתי בטוח שהם
חיסלו אותך. מי שהאלים מחייכים אליו, יכול לחייך בחזרה, הלא
כן?
במאמץ מסוים עשיתי כמבוקשו, וחייכתי. אני צריך שוב להחליף את
שמי, אמרתי. בגלל בני הבליעל? הם גילו גם את שמך החדש? לא,
עניתי. ענת שוב התגלתה אלי, ואמרה לי שאנחנו קרובים אל שדות
החשמל הגדולים. בשורות טובות, בשורות טובות! מחא אבימלך כפיים.
עוד נראה ברכה בעמלנו, אני אומר לך.
היא גם אמרה שאני שוב צריך להחליף את שמי, אמרתי. כבר זמן מה
אני חש שאני רוצה לחזור לשם הראשון שלי. אם לשמות יש חשיבות
בכלל, אני רוצה לסגור את המעגל בשם הראשון. רב לי מתעתועים.
חשבתי שאינך זוכר את השם הראשון, אמר אבימלך. שכל מה שאתה זוכר
זה שעשית מעשה שיש לכפר עליו.
אני בטוח שבבוא העת הוא יתגלה לי בשנית. אם כס הרחמים יכול
להביא שלום אל הארץ, קל וחומר שהוא יכול גם להחזיר לי את שמי.
כשהגיעו תשובותיו של מעשה החושב, אבימלך טרח על פענוחן שעה
ארוכה. שיחקתי "המתנחלים בקטן" עם מנהל התחנה, אך שוב ושוב
הפסדתי. מי שאין לו מזל במשחקים, יש לו מזל בחיים, לא ככה? שאל
המנהל.
אתה מכיר מקום בשם נהריים? צעק לעברו אבימלך. המנהל הניד ראשו
לשלילה. יש שם אולי שרידים של משהו מלפני המלחמה - מבנה גדול,
אולי גשר, התעקש אבימלך. לא מכיר, צעק חזרה המנהל. אבימלך שב
ללחש ולסמן מעגלי-אויר במטהו, ואז שאל: מוכר לך השם גולגותא?
המנהל הזדקף, וסימן לאבימלך להתקרב אלינו. יש מקום כזה,
גולגותא, אמר. אבל אתם לא יכולים להגיע אליו. יש שם עניינים של
הצבא. הכי קרוב שתצליחו להגיע זה במות בעל. משם אפשר לראות את
גולגותא, ובאמת, הגיוני שיש שם גשר, כי הירדן והירמוך נפגשים
שם. אבל כמו שאמרתי, לא תצליחו להגיע. כשאתה מנסה לרדת מבמות
בעל אל הירדן, אתה פשוט לא מצליח. האוויר שם הוא כמו חומה. אתה
מנסה לצעוד קדימה, אבל אתה נשאר במקום. זה משהו שקשה להאמין -
אתה פשוט נתקע במקום.
זה נשמע כמו שדה חשמלי, אמר אבימלך. זה נשמע כמו השדה שלנו.
במות בעל
בראש הגבעה עמדה במה עגולה, עשויה גרניט, שבמרכזה פסלו של האל
בעל המתבונן במבט נוזף בעולים אליו לרגל. לפניו ניצבה אבן שיש
שחורה, ששימשה כמזבח. קערות ארד הכילו את שיירי הזבחים -
עצמות, פיסות עור, מטבעות חרוכים, אפר פתקאות וסוללות
משומשות.
עץ רימון, שאליו קשרנו את האתונות, צמח בקרבת הבמה. את מדרונה
הצפוני של הגבעה כיסה עשב, משובץ בכתמים אדומים של נוריות
ופרגים. בתחתית הגבעה, שיחי פטל חצצו בינו ובין נחל הירמוך,
שזרם בעצלתיים לפגוש את הירדן. ממקום המפגש המשוער התנשאו
חורבות מבנה אבן גדול, ומצידן האחר הבחנו במסילת רכבת המובילה
אליהן, חוצה את הנהר בגשר מתכת. לא ידעתי שהרכבת מגיעה גם
לכאן, אמר אבימלך. אף אני השתוממתי - המקום לא הוזכר בלוחות
הרכבות שראיתי.
לחשנו שנינו את מילות רחק הראות, אך דבר לא נגלה לעינינו -
צעיף בלתי נראה חסם את הלחש. זה חייב להיות המקום! אמר אבימלך.
הוא הושיט ידו קדימה, אך זו נבלמה לפני שהצליח לישרה. זו חומת
האור שמעשה החושב רמז אליה - אנחנו במקום הנכון, אני אומר לך!
פסענו לכיוונים מנוגדים, מגלים שעל-שעל את תוואי החומה השקופה.
אני לא רואה שום מתקן בקרבת מקום, אמרתי. בשביל לכונן שדה כזה
ממרחק צריך עצמה אדירה. מחולל הפועל מכוח יסודות החומר. אבימלך
לא שמע אותי, מוסתר כולו מצידה השני של הגבעה. אני לא רואה שום
מתקן, צעק. אני מנחש שבחורבות יש מחולל יסוד-חומר, אבל מוטב לא
להחפז ולהסיק מסקנות.
הבט, אמר אבימלך אחרי זמן מה. נדמה לי שאנו נלהבים מדי. לפני
שנצא לציד - מוטב שנוודא שהאלים מאחורינו. הוא הוציא פיסת
קלף, ורשם בה את ברכת הסערה. לאחר מכן הניח אותה בקערה יחד עם
עשרה זהובים, הניף את מטהו, וגרם לתכולת הקערה להתלקח.
באופן רשמי, בעל האוחז ברומח הברק הוא פטרונם של ציידי החשמל.
על אף שלא פעם נקלענו לעימותים עם נביאיו - מה שהם השיגו בכוח
התפילה, אנו השגנו בכוח החשמל - כרענו מול המזבח, ונשאנו את
ברכת הסערה. רק ליתר בטחון.
אבל גם לאחר התפילה המשכנו להסס. אולי חששנו שכעת, אחרי ימי
מסע רבים כל כך, וימי ציד, תכנון, הרכבה וניחוש רבים אף יותר,
כעת כשמטרתנו כמעט בהישג ידינו, נשמוט אותה ונאבדה.
בדרך אל ראש הגבעה עברנו פתח מערה, שריח קטורת עלה ממנו. מגדלי
אבנים נמוכים - רוג'ומים - שערמו עולים לרגל בביקוריהם כאן,
העידו על קדושת המקום. אני צריך להחליף את שמי, הזכרתי
לאבימלך. עלינו לבקר במערה.
מדרגות חצובות הובילו אל תוך חדר מבוא אפלולי, וממנו נכנסו אל
המקדש עצמו. עיגול בהיר האיר את מרכז החדר, מותווה מהפתח שבראש
התקרה הפעמונית. בצללים שהותיר בשיפולי הקירות, עמדו בחצי גורן
פסלי האלים, ובמרכזם, דמותה הגדולה של עשתורת. האלה ישבה על כס
החצוב מאבן המערה, רוכנת קדימה כמו להיטיב קשב לבקשותיהם של
המתפללים, שדיה הגדולים נוגעים-לא-נוגעים בירכיה העבות. אין
ספק שהיא זו שאליה התפללו רוב המבקרים. באדמה לפניה נותרו
שיירים רבים של נרות פולחן, חרצני פירות שהותירו נשים המבקשות
פוריות, ופרחי זכריני, מנחת אלה המקוות לבנים זכרים.
ריח קטורת עלה ממקלות בוערים הנעוצים באדמה ובסדקי הקירות
וממנורות נחושת המקובעות בהם. סביב סביב נראו סימני זבחים
וקורבנות, כל אל על פי העדפותיו, כל עולה לרגל על פי צרכיו. לו
שרה הייתה עמנו, ודאי הייתה נדרכת מיד - אין עשן בלי אש, מי
הקטיר את הקטורת? אך אנו היינו שאננים, אפופי תחושת בטחון
ברחמה המבושם של המערה.
פנינו תחילה אל חסיס, פטרונם של האומנים והמהנדסים. ימים רבים
עמלנו תחת דמותו חמורת הסבר וצופנת הסודות בבית המלאכה שבבית
דגון. בכל בוקר הפצרנו בו שבטובו יתן חכמה לידינו, שנרכיב
נכונה את גלגלי השיניים ואת השפופרות, ונזווד את חוטי הנחושת
כהלכה. שהמברגים והמלחמים יעשו את רצונו ושחסדו יגן עלינו
ממכתו הרעה של החשמל. אכן, מלאכתנו צלחה - הנורות האדומות
נדלקו ועין החשמל נפקחה. מעשה החושב ניעור לחיים, ועקב בצד
אגודל הסיק את הדרך אל שדות החשמל הגדולים ואל כס הרחמים.
אבימלך הניח לפני חסיס גלגלי שיניים שנותרו בתרמילו, מברג
שלהבו מנוצה ואת הלוחות המנוקבים מהם פענח קודם לכן את
תשובותיו של מעשה החושב. אתה חושב שהוא זוכר אותנו? שאלתי.
מוטב לו שיזכור, צחקק אבימלך. ייתכן שעשן הקטורת הקהה את חדות
חושינו. חשנו בטוחים כל כך.
סקרנו את הפסלים העומדים באור המוצלל, מוודאים שאין עוד מי
מהאלים שאנו חבים לו תודה או זקוקים לברכתו. אבימלך ניגש אל
פסלו של דגון. רק אל תירדם לי שוב לשלושה ימים, אמר. הוא כרע
ברך לפני אל השדות, האל המגונן עליו ועל נחלתו, וקולו עלה
חרישי מכדי שאבין את המילים.
פניתי אל אחותי ענת. רק אז הבחנתי באיש העומד בצללים, בין ענת
לתמוז, ומתבונן בי. גלימתו הייתה שחורה אף יותר מהצללים שהסתתר
בהם, ולמותניו חגר חרב ארוכה. אל תפריע לעצמך, אמר בקול שקט.
כעת, כשהיה במרחק נגיעה ממני, לא היה די בעשן הקטורת כדי
להסוות את צחנת הגופרית שעלתה ממנו. על פניו החיוורות,
המוכרות, עלה חיוך משועשע. רצית לבקש משהו מענת, לא?
אתה האיש שראינו באש, אמרתי. אבל אינך אדם אלא שד. ומה בכך?
ענה. אם רצו עיני לחזות בגדול המכשפים מתקן עולם, האם ייחר בי
אפך? בקש מענת את ששאלה נפשך.
היכן חבריך בני הבליעל? שאלתי. ראינו אותם באש, וגם שמענו
עליהם מאלה שחקרתם אודותינו. הבטתי סביב, אך לא הבחנתי באיש
מהם. בצידה השני של המערה אבימלך היה שקוע בסיג ושיח עם דגון.
בקול מהוסס ציוויתי: סור אל אחרי, שטן.
השד צחקק. וכי אני מתייצב לך בדרכך לשטן? בשלישית אפציר בך -
פנה נא אל ענת.
סימנתי ברגלי קו באבק הגיר שעל רצפת המערה, מפריד ביני ובין
השד. הסבתי פני אל פסלה של ענת, אבל נבוכותי. לא רק בגלל עיניו
הלעגניות של השד, הבוערות בעורפי, אלא, בעיקר, בגלל מבטו האטום
של הפסל. נזקקתי לענת של החלומות, לענת של החזיונות, לא לפסל
אבן.
הסתובבתי בתנועה חדה חזרה אל השד, מצפה למילות הבוז שלו. אך
הוא התבונן בי במבט רך. מה אתה זומם? שאלתי אותו. חבריו ודאי
ארבו לנו מחוץ למערה, ממתינים לשעת הכושר. שניים מהם ודאי,
ברגעים אלה ממש, מתאמצים לכסות את הפתחים באבנים גדולות, כדי
ללכוד אותנו בתוכה. אכן, בעודי מהרהר בדבר, צל אפל החל מתעגל
בתוך מעגל האור שבמרכז החדר, נוגס בו, מותיר רק סהר חיוור.
אחי, אמר השד וחצה את הקו. אחי, אל תשית לבך לחשדנות ולפחד.
קרא נא לאלה ענת. הרי היא תמיד עמך. קרא לה. הוא הרים נר בוער
מהאדמה והחזיק אותו בינינו. פניו נראו זקנות מאד - יגעות
ועצובות. דומות מאד לאלו של עמיאל בן גמלי. המציאות אינה החומר
הקשה שהיא מתיימרת להיות, מלמלתי. הרגע הזה הוא רגע רצון.
אט-אט חזר האור אל המערה. אבימלך סיים את מלאכתו, והבחין בשד.
הוא קרב אלינו במהירות, ונעמד חוצץ בינינו. זה שד, הזהיר אותי.
זה השד שעקב אחרינו כל הזמן, שגנב מאיתנו את שמותינו.
אם פגעתי בכם - אנא סלחו לי. אמר השד. המלחמה נמשכת שנים כה
רבות, שנימוסי הטובים נשחקו. כפי שעיניכם נוכחות, ממעמדי הרם
הגעתי אלי פי פחת. משהגיעה השמועה לאוזני שיש בכוונתכם לשים קץ
למלחמה... הרי אני לפניכם, בן תמליון, עבדכם הנאמן.
אבימלך והשד התווכחו שעה ארוכה. חבריו של השד הצטרפו אלינו,
יושבים במרחק מה מהויכוח, מחדדים מדי פעם את טיעוניו של
מנהיגם. השדים רצו להצטרף אלינו. הם היו שדי מלחמה עריקים,
וייחלו לשלום שיביא להם מנוחה. אבימלך האשים אותם שאינם מבינים
את מהות השלום, שהם רואים בו דרך לנצח במלחמה, ולכן יהיו לנו
לרועץ.
עד מהרה הפכו טיעוניהם פתלתולים מדי עבורי. תחילה עוד זרקו מבט
לעברי, אבימלך חושש מפגיעתו הרעה של השד בי, והשד מנסה לשדל
אותי לקרוא לענת, אך עד מהרה נסחפו כליל בוויכוח. הם ציטטו
במרץ מתורות הנסתר ומכתבי חכמים קדמונים. אנלוגיות ערמומיות
ניתזו לכל עבר, מלוות בלחשי איפכא מסתברא ודא עקא. ישבתי כשגבי
שעון על רגלי הגיר של ענת, מקשיב לצלילן של המילים, חרש
למשמעותן.
האור במערה הפך בבת אחת בהיר מאד. בהיר יותר מאור יום. האור
היה כה מסנוור, שאבימלך והשדים נעלמו מעיני לגמרי. קירות המערה
כמו הותכו לזכוכית, והפכו בוהקים כמראה. בכל אחד מהם השתקפה
דמותה של ענת, שמחה בי, בטוחה בי, קוראת אלי בשמי הראשון.
הראשית תהיה האחרית, והאחרית תהיה הראשית, אמרו ריבוא ענתות.
המארה תהיה לברכה והמלחמה תהיה לשלום. לך לך, בלעם, אל שדות
החשמל הגדולים אשר אראך, אל כס הרחמים.
אט-אט דעך האור במערה, והצללים שבו לרבוץ בין הפסלים. אני מכיר
אותך, אמרתי לשד. הויכוח הסוער השתתק, ועיני הכל נשאו אלי. אתה
מלאך האלוהים אשר נגלה אלי בהרי מואב.
חומת האור
חומות האור הקיפה את חורבות נהריים מכל עבר. אבימלך פסע
לאורכה, מקיש עליה במטהו וממלמל שידולים והפצרות, אך ללא
הועיל. חומת האור נותרה בצורה ובלתי חדירה. אבימלך שילח
ברקי-חשמל אל על, מנסה לאמוד את גובהה, אך ככל שהגביהו ברקיו,
כן התנשאה חומת האור.
אני לחשתי אל העפרות באדמה, מחפש מנהרות תת-קרקעיות, אך העפרות
נותרו אילמות. קראתי אל שיחי הפטל, אל מי הירמוך, אל המבנים
החרבים, אבל קולי נבלם בחומת האור. אימצתי את זכרוני לדלות את
הכישופים הישנים, כישופי בלעם בן בעור. אררתי את חומת האור,
ציוויתי עליה לפול, אך היא נותרה עומדת.
השדים נחו בצל הבמה. בן תמליון, מנהיגם, נראה כמרסן את עצמו
מלהשיא לנו עצות. אל תדאג, אמר לו אבימלך, שב אל ראש הגבעה
מעוד נסיון כושל. זו רק ההכנה לקראת ההקדמה. הציד כלל עוד לא
החל. כלל גדול בציד החשמל - סוף מעשה במחשבה תחילה. כשנתחיל
בציד עצמו, ההתרחשויות תהיינה מהירות מאד. או-אז תראה מיומנות
אמיתית מה היא.
אני שד מלחמה, הזכיר השד לאבימלך. ולפני שסר חיני, הייתי מלאך
מלחמה. איני בור בהלכות הציד. מקום זה נבנה כנגד ציידים
כמותכם: כדי ללכוד את המהות החשמלית, עליכם לחצות את חומת
האור. דא עקא, כדי לפרוץ את חומת האור, עליכם ללכוד את המהות
החשמלית. הרי לפניכם פרכה.
איפכא מסתברא, מלמל אבימלך, איפכא מסתברא. אבל שנינו ראינו את
האמת שבדברי השד. זו הרי הבעיה עם שדים - דבריהם תמיד דברי
אמת, בין אם כוונותיהם טובות ובין אם זדוניות.
אנו זקוקים לעזרתך, אמרתי לשד. הרי אתה יכול להפוך שקוף.
להתגלות ולהעלם כרצונך. הבט - מראה העשב והמים אשר מצידה השני
של החומה מגיע אלינו דרכה. ומה הם המראות? הרי הם חלקיקים
צבעוניים של אור. אם תהפוך עצמך שקוף, אור ללא גוף, תוכל גם
אתה לעבור.
בן תמליון שקל את הדברים. גם אם יעלה הדבר בידי, איזו תועלת
תצמח לנו מכך? כיצד תעברו אתם את החומה? לבדי, לא אצלח לציד
חשמל.
אבימלך חייך, מנחש את תוכניתי בעודה נרקמת. התחנה הנשכחת! קרא.
אם היא עדיין עומדת, חייב להיות מוטבע בה לוח הזמנים. לוח
הזמנים הקדום, מהימים בהם עוד הייתה פעילה. הרי זה חוק הרכבות
מן קדמת דנא. הוא חכך ידיו בהנאה. תוכנית גאונית! תוכנית
גאונית! הזדרז נא, ידידי השד, והבא לנו את לוח הזמנים.
מרכבת האור
החברים שלך חסינים לאש? שאלתי את בן תמליון. הוא הזדקף מתעתיק
לוח הרכבות ששרטט על האדמה בחרבו, ונתן בי מבט עקום. אני אזדקק
לעזרתכם כדי לקרוא לרכבת. הכישוף מסובך דיו גם כשיש תחנה
להיאחז בה. כאן באמצע שום מקום... בלי התרפים שלי... אני זקוק
לעזרתכם.
שלושת השדים שבחרתי, החזקים שבחבורה על פי מראם, נענו
להוראותיי במורת רוח. במרכז המשולש שהם התוו, הצבתי את גביע
הכסף, ומילאתי אותו מנאד מים, שאבימלך מילא לפני כן במי הירדן.
כרעתי ליד הגביע, ובזהירות רבה פיזרתי במים אבקת חשמל. תשתדלו
לא לזוז יותר מדי, אמרתי לשדים. ועצמו עיניים.
האבקה התמוססה במהירות, והבזקים כחולים החלו להופיע בתוך
הגביע. הלטתי את פני בכפות ידי. סביבי שמעתי את השדים קוראים
בהפתעה. האור העז שבקע צרב את קווי החריצים שבין אצבעותיי כנגד
עפעפי עיני העצומות.
הילילו הה, הילילו הה, גיל אגיל
מרכבה נשל פלדה תשיל
רון תרועות, הללו בגיל
אור-ברק יישק כל צליל
הילילו הה, הילילו הה, גיל אגיל.
שלושת השדים המו וריקדו בעל כורחם. חשתי את מבטיהם המאשימים
ננעצים בי, אבל יחד עמם גם את העצמה שזרמה, כמו חשמל, מהשילוש
השדי אל תוך הכישוף. הזדקפתי, מחזיק את הגביע מעל ראשי וקראתי
לרכבת בשנית. השדים התלקחו, להבות אדומות-כחולות מצטעפות
סביבם, בוערות בעשן גופריתי. מרחוק מאד שמעתי את בן תמליון
ממלמל דברי מחאה.
קראתי לרכבת בשלישית. הלהבות זינקו מעלה, הופכות את השדים
לעמודי אש. רעם עמום התגלגל, ופסי הרכבת לידינו החלו לרעוד.
האור שבקע מהגביע דעך ונעלם, אך במקומו הפציע אור חדש, מתבהר
והולך יחד עם גלגול הרעם הקרב. עד מהרה התגלה לנו מקורו -
חמישה קרונות צלהבת, וקטר נהרה.
נהג הקטר, על אף שהיה חסר ממשות מוצקה - כמו הרכבת, נדמה היה
שהוא עשוי אור - דמה במראהו לנהג רכבת הפלד ואור-הברק. למה
עצרנו? קרא בכעס, המילים מפזזות מפיו כמו נצנוצי בועות סבון.
מה עשיתם לרכבת שלי?
ידיד נהג הקטר, אמר אבימלך, לוקח ממני את גביע הכסף, ומסמן לי
לעלות אל הקרון. אני מתנצל מעומק לבי על אי ההבנה. צר לי על
העיכוב שנגרם לכם, במיוחד כשכבר אתם קרובים כל כך ליעדכם, הלא
כן?
תחנה סופית - נהריים, אמר הנהג בחשד. אבל הרכבת לא עוצרת בשביל
אף אחד.
אך אם כבר עצרה, אמר אבימלך, הרשה לי להציע לך מיין האור הזה,
על טהרת מי הירדן הקדושים ואבקת חשמל מובחרת. הנהג לקח את גביע
הכסף, ולגם ממנו כזית. גון אורו הוסט, והפך אדום יותר. ארשת
עונג התפשטה על פניו. קדימה, עלו, האיץ בנו. עוד רגע מגיעים.
רצפת הרכבת הערטילאית הייתה שקופה דיה כדי שאוכל להבחין בפסי
המתכת החולפים תחתינו במהירות הולכת וגוברת, אך מוצקה דיה כדי
לשאת את משקלי, את זה של אבימלך, וכן את האתונות, הסוללות,
והשדים - מקצתם חרוכים ונרגנים. יתר על כן, כמו היה אור הרכבת
מדבק, שערות ראשו וזקנו של אבימלך החלו זוהרות, בפרוות האתונות
ריצדו נצנוצים, ובשדים חל השינוי הגדול ביותר - מלבושיהם
השחורים הלבינו, שער ראשם הפך זהב, ושכמותיהם הנצו קשתות אור
נוצתיות.
שינוי דומה חל גם ביתר נוסעי הרכבת. עולי הרגל מהקרון הרביעי
היו לבושים כולם בגלימות לבנות, ופניהם הקורנים התבוננו בנו
באהדה. מאבטחי הרכבת, במדים מוזהבים, ישבו בקרון הראשון, ושתו
קפה יחד עם נביאי הבעל. בן-דמותו של סאבוניס הקריא בקול מתוך
ספר שאחז בשתי ידיו. על אף שהמילים נאמרו בשפתו הזרה לי,
ניגונן היה יפה בעיני מאד.
תהיתי שמא רכבת זו היא שיקוף של רכבת הפלד ואור-הברק, או שמא
הכישוף הפך את רכבת הפלד, על נוסעיה, למרכבת אור. אך לא הייתה
בידי שהות לתהיות בטלות. אבימלך קרא לי שאביט מהחלון - ברקי
חשמל ניתזו ממטהו, והשתרגו בתוך חומת האור, חושפים אותה
לעינינו. עוד רגע קט ונעבור דרכה, אמר. אל תדאג.
הרכבת עברה דרך חומת האור ללא קושי. תוכנית גאונית, אמרתי לך!
חיבק אותי אבימלך. זה רק הצעד הראשון, אמרתי. צעדנו רק את הצעד
הראשון - הקל מכולם, זה שאין ממנו חזרה.
האוויר ברכבת הפך טעון וסמיך. שדות החשמל הגדולים, או לא שדות
החשמל הגדולים? שאל אבימלך, מתעלם מנבואתי. יחז... בלעם, נתקלת
אי פעם בעצמה כזו של חשמל? הסוללות בוודאי נטענות מעצמן.
נוסעים נכבדים, שימו לב, בקע קולו של נהג הקטר מהרמקול, הרכבת
מתקרבת לתחנת נהריים. תחנה זו היא התחנה האחרונה לרכבת זו.
הנוסעים מתבקשים לוודא שלא שכחו דבר ברכבת.
נהריים
אלף שנים שאנו נוסעים ברכבת, הסביר אחד מעולי הרגל לאבימלך.
חלק מהאנשים פה כבר שכחו לאן פניהם מועדות. רבים איבדו את
אמונתם, וירדו באחת התחנות שבדרך. אבל הנה - הגענו. זה המקום.
כפי שסופר אצלנו מאב לבן, דור אחר דור, הנה שני הנהרות, וכאן,
במקום מפגשם - יעמוד כס הכבוד.
לשמחתי אני יכול לסייע לכם בעניין זה, אמר אבימלך, והוציא
מתרמילו גלילי בד לבנים, ששרטוטי בנייה הודפסו עליהם. אלה
ההוראות להרכבת כס הרחמים. עולה הרגל הביט באבימלך בהשתאות,
ולאחר מכן החל שוקד על התוכניות. אני חושב... נראה לי... אלה
באמת התוכניות... חבר'ה! גשו הנה!
עולי הרגל התקבצו סביב גלילי הבד הפרושים, ועד מהרה החלו דנים
בהוצאת התוכניות לפועל. אחדים מהם כבר החלו לאסוף חומרי גלם,
מפרקים את גדר הרכבת, את המסילה ואת הפסים.
הנחנו להם, ויצאנו לתור את החורבות. האוויר היה כמעט צמיגי
ביניהן, והקשה מאד על התקדמותנו. אבימלך הכה במטהו כה וכה,
מתיז ניצוצות וגצי-אש, מפלס לנו דרך. הלכנו בעקבות אמת מים,
שהובילה מים ממפגש הנהרות אל מרכז החורבות. מחולל הפועל מכוח
יסודות החומר? הרהר אבימלך בקול. בהחלט ייתכן... בהחלט
ייתכן...
במרכז החורבות מצאנו שרידי מגדל, אליו התנקזה אמת המים. לצד
המגדל עמד מבנה כיפתי, שפרט לדלתו שנתלשה מציריה נראה שלם.
בחלל המרכזי שבתוכו עמד מחולל חשמל גדול ורדום. סביבו נחו
בערבוביה צינורות פלדה, ומוטות ממתכת שלא הכרתי. דומה למחולל
רגיל, אמר אבימלך, לאחר שבחן אותו. מעולם לא ראיתי מחולל כה
גדול, אבל עקרון הפעולה ודאי זהה לזה שאנחנו מכירים.
מאחורי המחולל גילינו באר עמוקה, ובקרבתה לוח פלדה עגול, בדיוק
במימדיו של פי הבאר. לחשתי אל הפלדה, והיא נעתרה לי מיד, נרגשת
מהמתח שעמד באוויר. הלוח החליק לאורך פתח הבאר, וכיסה אותו
לחלוטין.
ממרכז הלוח הזדקר בסיס צינור, וסביבו היו ערוכים פתחים מלבניים
קטנים. עד מהרה מצאנו את הסדר בו יש לחבר את הצינורות המפוזרים
על הרצפה אלו לאלו, כדי ליצור צינור אחד ארוך, המוביל מפתח
הבאר אל מחולל המהות החשמלית. כוח יסודות החומר, כך גורסת תורת
ציידי החשמל, מתמיר את המים לקיטור, והקיטור מעורר את מחולל
החשמל.
כשהשלמנו את הרכבת הצינור, ציפינו שהמחולל יתעורר לחיים, אך
כלום לא קרה. לא ציפינו שזה יהיה עד כדי כך פשוט, אמר אבימלך
בעידוד. דווקא כן ציפיתי. האתגר לא טמון בציד - הרי היינו
מיומנים מאד - אלא בקרבן. הקושי הוא בבחירה החוזרת ונשנית
באפשרות היחידה שקיימת הלכה למעשה.
מה דעתך על המוטות האלה? שאל אבימלך. לחשתי אל אחד מהם, בורר
את המילים בזהירות, משתדל להתאים אותן אל המתכת הלא-מוכרת על
פי האופן שבו הן הדהדו בה. הם כמו נחשים, אמרתי. הם פתלתולים
וחמקמקים ונשיכתם ארסית. לחשתי אל אחד מהם את מילת הציווי,
והוא נענה והזדחל לעברי.
בזה אחר זה הובלתי את מוטות המתכת אל מכסה הפלדה, ממלא בהם את
הפתחים המלבניים שבו. ארס זה בדיוק מה שנחוץ לנו, אמר אבימלך.
כשהאחרון מצא את מקומו נשמע קול פיצוץ עמום מתוך הבאר, ומיד
לאחר מכן הצינור החל לרטוט. מחולל המהות החשמלית מתח את
אברותיו, והחל להמהם ולרטון. רכיביו הפנימיים חגו זה סביב זה
במהירות הולכת וגדלה, ויחד איתם גבר המתח באוויר, גורם
לשערותיי לסמור.
חזרנו אל האתונות, והוצאנו מהשקים את הרשתות. התרגשות הציד
אחזה בשנינו. בלי מילים פרשנו את חוטי הנחושת הדקיקים, קשובים
לזרמים החשמליים, מתקדמים בצעדים מדויקים ומתואמים. ריקוד הציד
נמשך שעה ארוכה, אך כלל לא חשנו בכך. הריכוז, הקשב לזרמים
ולמפלים - ההנאה שבמיומנות. ויותר מזה - הסחת הדעת מהתהום שעל
שפתה חוללנו.
בזו אחר זו מילאנו את הסוללות הגדולות. נדמה היה ששדות החשמל
מקופלים זה בזה, מסתירים מרחב אינסופי. אך כשלבסוף כל ארבע
הסוללות היו מלאות עד לבלי הכל, ונוסעי הרכבת ניגשו לשבח אותנו
על מופע הציד, כמעט ולא נשאר זכר לצמיגות ששררה לפני כן
באוויר. אבימלך לקח את ידי בידיו. אתה מוכן?
כס הרחמים
בקצה המסילה עמד הכסא הגדול שהרכיבו עולי הרגל. נדמה היה כאילו
הוא צומח מתוך המסילה עצמה - פסי המתכת התעקלו והפכו לשלד
הכסא, קורות העץ הונחו ביניהן ליצירת מושב ומסעד, וגדר התיל
התלפפה סביבם, מחזיקה אותם יחד. במבט שני, ניתן היה לדמות
שהכיסא הוא מקור הכל, שמתוכו צומחת הגדר ומשתפלת המסילה.
אבימלך הידק את הרצועות סביב קרסולי ופרקי ידי. את ראשי כיסתה
קסדה, המחוברת בתיל אל גוף הכסא. לאחר מכן פנה אל מאחורי הכסא,
לעסוק בחיבור הסוללות. רחשי תזזית עברו בין עולי הרגל. הקסדה
הסתירה אותם מעיני, אך שמעתי את שמי נלחש ביניהם שוב ושוב.
בלעם בן בעור. האם זה באמת שמי?
אבימלך חיבר את הסוללה הראשונה. החשמל עבר בגופי כמו אש, מצמיד
אותו אל הכיסא. ראייתי התערפלה, אך מיד הפכה בהירה מאד, כמו
תחת לחש רחק-ראות רב עצמה. נקודת מבטי התגלגלה לאורך מסילת
הרכבת במהירות, עוברת תחנות מטות לנפול ושלטים שתוכנם נמחק, עד
שלבסוף נפרש מבטי ממרום הרי מואב אל שדה הקרב, אל המלחמה
האינסופית.
לא הצלחתי להבחין בין הצבאות הלוחמים. החיילים היו כולם דומים
זה לזה, שלובים זה בזה כמו גלגלי שיניים. אבל אי-שם ביניהם
הסתתר הקלקול. הקלקול שאני גרמתי. אני המכשף, אני צייד החשמל,
אני מהנדס מעשה החושב - היה עלי למצוא אותו. ענת אמרה שאני
מוכן. היא הנחתה אותי. מה מניע את גלגלי מעשה החושב? ובכן, מה
מניע את חיילי המלחמה?
ידי היו משותקות, מרותקות למסעד הכסא. אך אצבעות חשמל ארוכות
ודקיקות צמחו מקצות אצבעות הבשר, נעות בכוח המחשבה. דגדגתי
בעזרתן את גלגלי המלחמה, כמו הייתי שוב בבוסתן בבית-דגון, עמל
על הרכבת מעשה החושב. מה גורם לכם להסתובב? היכן הקלקול שאתם
מסתירים? חסיס, הנחה את אצבעותיי. ענת, העניקי לי בינה.
הבטתי במכונה המופלאה. הרי הקלקול הוא המלחמה עצמה, זה ברור
לכל. אבל אם כך, מה היא המכונה? הרי לא ייתכן שהמכונה והקלקול
חד הם. חייב להיות פתרון אחר, סידור אחר של גלגלי השיניים,
זיווד אחר של חוטי החשמל... מה מניע את גלגלי המלחמה? אני
מוכן, אמרתי לעצמי. כשמוצאים את הפתרון, הוא תמיד פשוט. מה
מקור הכוח?
אבימלך חיבר את הסוללה השנייה, וגופי איים להתפקע. ראייתי
התפצלה, ולצד שדה המערכה הפרוש מאופק עד אופק, הרחקתי ראות גם
לכיוון חדש, לא מוכר, הנמצא בסמוך אלי ממש. לימיני עמדה ענת,
ושטפה במים צוננים את הזיעה ממצחי. לשמאלי עמדה שרה - שרה
שלנו, לא שרת המלחמה - ואחזה בכף ידי.
ספר לי על החשמל, אמרה ענת. החשמל לובש צורה ופושט צורה,
עניתי. זו גדולתו - ההתמרה. הנה הוא לכוד בסוללות הגדולות, הנה
הוא רץ לאורך חוטי התיל, הנה הוא אור וחום, הנה הוא מצמיד את
גופי אל כס הרחמים, ופוקח את עיני.
שדות החשמל הגדולים, אמרה שרה. מצאת אותם. מצאת את כוח יסודות
החומר - די במילה אחת, במעשה יחיד. אני לא מבין, אמרתי. את
מדברת על הקלקול או על הפתרון?
עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב. עם כלביא יקום וכארי יתנשא -
לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. מי אמר למי? ובאיזה כוח
אפשר להתמיר את המילים? להפוך את הקללה לברכה. מה מניע את
גלגלי המלחמה?
אבימלך חיבר את הסוללה השלישית, ומבטי נקרע ובלע את המרחב
כולו. את הגבעות המוריקות סביבנו ואת הפרגים המשובצים בהן,
נוצצים כמו טיפות דם זעירות ברסס הנהרות. את עולי הרגל
המקוננים עלי, ואת שבעת מלאכי השרת המניחים לפני עלי תאנה,
וגפן ורימון.
אל נקם ושלם. אל צבאות. אבל אם אדע לכוונן את גלגלי השיניים...
אם רק אמצא את מהות הקלקול... הרי כוח ההתמרה הוא בבסיס הכל.
החורף מתגלגל באביב, הקיץ בסתיו. כל ימי הארץ זרע וקציר וקר
וחם וקיץ וחרף ויום ולילה. הלל לרוכב בעבים.
הלל לענת. ניסיתי ללחוש באוזניה דברי כישוף. איך אמצא תיקון,
כאשר ידי משותקות? כאשר לסתי נעולה? כאשר גרוני עולה באש?
החלקיקים הגליים שזרמו בתוך החוטים ניגלו אלי. הכוח המניע את
הגלגלים. אתה כבר לא מאמין בשום דבר, אמרה לי שרה, בלילה ההוא
בבוסתן. אותם ריחות עמדו גם אז באוויר - תאנה, גפן ורימון. את
פולחן האלה אתה מקיים כדרך שאתה לוחש את כשפיך, באופן תכליתי.
ענת ליטפה את מצחי, ופרשה לפני את כף ידה. פניה השתקפו באגלי
הזיעה, מחייכים. זה לא נכון, אמרתי לה. אם אני מתבונן במראה,
פני שלי הם אלה המשתקפים אלי. ומה הם פניך שלך? צחקה ענת.
מבטי העמיק חקור. שבעת מלאכי השרת - הרי בדיוק לשם כך נקבצו
כאן. דרכם אטווה את הכישוף, באצבעות החשמל שלי. הרי האלה ענת
פה לצידי, היא לא תסרב לי. אלף פנים לה, אבל שרה, על אוזני -
לא את החלקיקים אנחנו צדים, אלא את המהות. שירו עבורי, מלאכי
השלום, מלאכי עליון.
בטלי מלחמה מן הארץ
השיבי את יונת השלום,
מזגי שלום על האדמה
שלווה ברחבי השדות.
אבימלך חיבר את הסוללה הרביעית. אור סנוורים סימא את עיני.
השדות נפרשו סביבי מקצה העולם ועד קצהו, אבל מבטי הצטמצם
לנקודה אחת. הפתרון, כך ידעתי תמיד, מכה אותך פתאום, בבת אחת.
אתה תועה בחושך, ולפתע - אור.
ובעצם, הרי תמיד היה שם. תמיד ראית אותו, אבל לא הבחנת בו.
ריבוא הפנים של ענת, שכולם שונים, אבל כולם אחד. וגם ענת עצמה,
האם - הבת, האחות, האלוהות כולה. מי משתקף בפניו של מי? הרי זה
כוח ההתמרה - בלעם, אברם, יחזקאל, תמוז, משיח בן דוד. כל
השמות. שונים, כמובן. שונים. אבל גם אחד. הכוח המתמיר. הכוח
המדמה. גלגלי השיניים של המלחמה - דומים, שונים, גלגל אחד.
התיקון שהוא הקלקול.
הגורל שנכפה עלי. עלינו. כל התחנות שעברנו - הרי היה בהן הכרח.
הרי רק כך יכולנו להגיע לכאן, אל הראשית והאחרית. אל כס
הרחמים. חובה היה שנחמיץ את הרכבת בעיר הלבנה, כדי שנשוט בכתר
הקוצים, כדי שנפגוש את שרה בחווה, כדי שנימלט ברכבת האופל, כדי
נפגוש בשדים. חייבים היינו לעבור בכל התחנות. אבל גם אלף דרכים
אחרות היו מובילות אותנו הנה, הובילו אותנו הנה, משתרגות יחד
למסילות הנפרשות מכס הרחמים.
משתרגות בשמות ואנשים ואלים וגלגלי שיניים. בצללי העבר והעתיד.
מה הקלקול ומה התיקון? הרי רק צריך להבחין. להתמיר את השמות
אלו באלו, את האמונות אלו באלו, את הסיפורים אלו באלו. הנה שוב
אני יורד על גב האתון במעבר ההרים.
כוח יסודות החומר. כוח ההתמרה. שרירי הצטפדו - נוקשים וחסרי
תועלת. אך לא היה לי צורך בהם יותר. שבעת השדים הביטו בי,
ממתינים. כוח ההתמרה. פשטתי צורה ולבשתי צורה. איך קוראים לך,
ילד? תגיד לי, מה נשמע?
אני בוער, חשבתי. ללא צער. ללא חרדה. אני בוער, אבל הנה -
באוויר כבר עומד ריח הסתיו. היפוך הקיץ כבר קרוב מאד. היפוך
הקיץ, הוא הוא היפוכו של להט החרב. ענת תפדה אותנו מהשאול, תתן
בנו את רוחה ותניח אותנו על אדמתנו. ברחמיה יפתחו בפנינו שערי
מרום. נשוב בדרך עץ החיים. נמצא תיקון וכפרה.
בטלי מלחמה מן הארץ
השיבי את יונת השלום,
מזגי שלום על האדמה
שלווה ברחבי השדות.
תודות: הרבה מחומר הרקע לסיפור מבוסס על מידע מהאתר
http://www.witchcraft.co.il/default.htm.
אני מודה לא' על עזרתה בכתיבת הסיפור והגהתו ולחברות פורום
"שולחן עגול" על עצותיהן.
מי שאהב את הסיפור הזה אולי יאהב גם את "ציידי החשמל", המהווה
מעין הקדמה לארועים כאן. |
