אחרי שהבנתי שאין מצב שאני יכול להחליף את הפנצ'ר, התקשרתי
לאשה, שתמצא לי מספר של גרר. איך שפתחתי ת'פה התחילה לצעוק
עליי. קיבינימט - ככה אמרתי לה - את מוכנה להפסיק לצעוק שנייה?
העצבים נגמרו לי מזמן וגם הנייד הולך להיגמר לי, ואני צריך
שתקשיבי לי עכשיו, מיכלי. יש לי פנצ'ר, אני תקוע בטיז-א-נבי
פינת שום מקום. זה לא עוזר לצעוק על מישהו שכבר מצטער, מספיק
גרוע שאני מפספס את כנס המחזורים של היחידה, אני לא צריך גם
שתרדי עליי עכשיו. מספיק עשית לי את המוות היום בצהריים, לא?
אז היא עצבנית. לא שזה לא אכפת לי, אבל מה, אני לא עצבני? סוף
סוף צ'אנס לפגוש את החבר'ה מהיחידה, שלא ראיתי כבר שנים, ומה
קורה? פנצ'ר. זו קללה, ככה אמרתי לה. זאת הקללה שלי, מיכלי, זה
כאילו מישהו למעלה החליט שבועז שטיינברג לא יזכה להגיע בזמן
לדברים שהוא הכי רוצה בעולם. תמיד קורה משהו כזה. עכשיו כל
החבר'ה נפגשים באולם הכנסים בבסיס של היחידה בבית-ליד, מריצים
צחוקים על הכרס של זה והקרחת של ההוא, מעלים זיכרונות - ורק
סמל ראשון במיל' בועז שטיינברג עומד פה כמו שמוק ליד האוטו
המפונצ'ר שלו, ומקלל את כל העולם ואחותו. תמיד משהו נדפק בדקה
התשעים. כמו הפספוס הגדול שלי אז, כשהחבר'ה השכיבו מארב אקטיבי
בלבנון והורידו חוליית מחבלים בדיוק כשאני יצאתי לאפטר.

בסוף נמאס לה לצעוק עליי. בסדר - היא אומרת לי - אני אטפל בזה,
רק תירגע. תירגע, היא אומרת. תעשי לי טובה, אל תגידי לי להירגע
כי אני לא אירגע. כל השבוע חיכיתי לערב הזה. מספיק גרוע שאני
צריך לקבל טלפון לעבודה לפני שבוע מאיזה מש"קית חינוך צעירונת
מהחטיבה, שתשאל אותי אם קיבלתי את ההזמנה לכנס מחזורים, במקום
שחס וחלילה אחד מהחבר'ה יטרח להרים טלפון ולהגיד - בועז, מה
שלומך, מה נשמע, 'תה זוכר 'תי? זה גיא הורוביץ, "ויקינג" קראו
לי אז ביחידה, בגלל השיער הבלונדיני. אתה סחבת על הגב את כל
המשקל שלי, פלוס מרגמה שישים מילימטר, מרחק כמו מכאן ועד שיכון
צמרת והכל בעלייה. או אולי ליאור חנוכה, שהחבר'ה קראו לו "בלה"
כי היה לו קול ציפציפי, הוא פעם השלים ציוד מפלוגת הרב"טים אבל
זה בועז שטיינברג שאכל את החרא בשבילו, כי לא הסכמתי להלשין
עליו. מוגזם לבקש שאחד מהם יתקשר להזמין אותי? איתי אנג'ל בטוח
היה מתקשר, הוא היה אחלה גבר. אבל הוא אכל אותה ברמאללה ביום
הנכבה, איזה ילד בן עשר זרק לו בלוק איטונג על הראש.
אבל לא נורא. קורה ששוכחים. כל השבוע חיכיתי לערב הזה, בקושי
ישנתי מרוב התרגשות. כל המוח שלי נהיה אדום-קרבי, כל הלילה
הייתי חולם על ג'יפים דוהרים במדבר ועל רעש של מדחפי מטוסים.
מה קרה, אסור כבר לחייל ותיק להיות טיפ-טיפה גאה בעצמו? הייתי
פעם שווה משהו, את יודעת. הייתי אחד הטובים. תשע פעמים קפצתי
ממטוס בגובה אלף מאתיים רגל, שתדעי לך. זה חייב להיות שווה
משהו, לא?

עם מי אתה מדבר, אידיוט. היא ניתקה לך מזמן, זאת. מעניין אותה
באמת השטויות שלך. אני יודע, אני יודע, כבר שמעתי את הכל - את
מי זה מעניין, אני דביל, אני חי בעבר, יותר חשוב לי לפגוש את
החבר'ה שלי מהצבא ולהריץ דאחקות על מי לקח את אליפות האוהל
בהצתת פלוצים לפני מיליון שנה, מאשר להישאר בבית עם אשתי כשהיא
לא מרגישה טוב. נו באמת, מיכלי, את רוצה לפתוח את כל הדיון הזה
עוד פעם? מה את רוצה, שאני שוב אנסה להסביר לך שזה החבר'ה
מהצבא? שאני עברתי איתם דברים שאת לא יכולה לדמיין בכלל? אני
אומר דברים כמו אחוות לוחמים, רעות, גאוות יחידה, ואת רק עושה
ממני צחוק. והצעקות שלך - שתהיי בריאה. אפילו דישל הרס"ר לא
היה צועק ככה. ושתדעי לך שדישל, אם מישהו היה מדבר אליו עם
הידיים בכיסים - היה על המקום תופר לו ת'כיסים. אפילו קצינים.
את צועקת וכועסת ומתעקשת לא להבין אותי ואני לא מצליח להסביר
לך.
את יודעת מה? סיפרתי לך פעם על עידן מלמודי? איזה בחור מנהריה,
"סכין" החבר'ה היו קוראים לו. היה אחד הכי מופרעים בחטיבה. פעם
התחלפנו בקו עם גולני, והיו מכות, כמו שתמיד היו, ו"סכין" יורד
מהג'יפ ורואה אותם עולים ארבעה על אחד. אז הוא הרים מטף כיבוי,
ושלח ארבעה גולנצ'יקים לאשפוז עם ראש פתוח. הביאו אותו על זה
למשפט רמטכ"ל, והוא ישב שם מול קודקוד-עולם, ואמר לו: "המפקד,
תגיד לי אתה, אתה רואה ארבעה גולנצ'יקים מפוצצים חבר שלך במכות
- אז תגיד לי אתה, מה היית עושה?" ובאמת הוא קיבל עונש קל
יחסית.

אבל היא, אף פעם לא הבינה מה יפה בסיפורים האלה ומעולם לא היה
לה כוח בשבילם. לפני שהיא ניתקה לי היא שאלה אם ניסיתי להחליף
גלגל. כן, בטח שניסיתי להחליף גלגל. את חושבת שזה הפנצ'ר
הראשון שלי? פעם היינו בתמרונים בחולות של רביבים, התחפרנו
בחול, ואסף בר-שירה - שקראו לו "שופל" כי הוא היה בנוי כמו
דחפור, ולא היה גבול למשקלים שהוא היה מסוגל לסחוב - "שופל"
דחף איזה שעתיים, אבל הג'יפ לא זז. חצי יום מהתרגיל בזבזנו
בישיבה על התחת. מעניין איך "שופל" נראה היום. אם אין לו צורה
של גבינת קוטג', אז אני קוגלאגר.

אין לי פה מפתח שוודי בבגאז', אז ניסיתי עם הלדרמן שיש לי בתא
כפפות, אבל הוא נתקע לי. את רואה מה זה - פעם צנחן תמיד צנחן,
מסתובב תמיד עם לדרמן, על כל צרה. את יודעת מה זה מזכיר לי?
היה אצלנו אחד, ערן עזריאל, שהחבר'ה קראו לו "ספיד" כי הוא היה
רץ אלפיים בשש דקות. הוא יצא לקצונה ועזב את היחידה ובסוף עשו
אותו קמב"ץ או משהו באיזה חטמ"ר, והסיפור הוא שאיזה חיילת פעם
ניגשה אליו ושאלה אם יש עליו לדרמן, והוא אמר שלא, והיא אמרה
לו, ככה בצחוק - "איזה מין חי"רניק אתה שהולך בלי לדרמן",
והגבר, בלי לחשוב ובלי למצמץ, הוריד לה סטירה. כמובן שהיה
היסטריה ובלאגן והטיסו אותו למשפט מח"ט, והדבר היחיד שהיה לו
להגיד זה "יש לי חברים שמתו עם הפרצוף בשלג, כשהבחורה הזאת עוד
לא ידעה מאיזה צד של השק"ש היא אמורה להשתין, אז שלא תדבר אליי
ככה." ברור שהעיפו אותו קיבינימאט. מעניין איך "ספיד" היה
מסתדר עם מיכלי.

כמה זמן כבר? ניסיתי להתקשר אליה עוד פעם, אבל הבטריה נגמרה.
אני מקווה שהיא באמת מארגנת לי חילוץ, בגלל שהיא עוד מסוגלת
להשאיר אותי להתייבש פה רק בשביל ללמד אותי לקח.
הסיגריות גם נגמרו לי. את יודעת מתי התחלתי לעשן? בקורס צניחה.
הייתי מעשן סיגריה אחת ליום, ולפעמים גם זה לא. כל ראשון לחודש
הייתי הולך לשק"ם וקונה קופסה. לאט לאט - עוד אחת ועוד אחת,
אחרי ארוחת צהריים ולפני השינה ובשיחות מחלקה, וכמובן שאחרי כל
פעילות מבצעית... מפה לשם, אחרי שנה כבר הייתי יושב במוצב
ומוריד נובלס אחת אחרי השנייה כאילו יש לי את התרופה לסרטן
בקיטבג שלי. וכשהיה נגמר הייתי משנורר מהבחור הצעיר ההוא, זה
שלא היה מדבר הרבה ותמיד היה לו איתו איזה ספר. איך קראו לו?
לא זוכר. אבל החבר'ה קראו לו "עפיפון".

זהו זה. פספסתי את הכנס. אני אפילו לא אספיק להגיד שלום לפני
שכולם ילכו הביתה.
מיכלי צודקת, זה באמת מגיע לי. אבל לא מהסיבה שהיא חושבת. זה
הכל מתחיל ונגמר אז בפספוס הגדול - בלבנון התכוננו למשימה
רצינית, מארב אקטיבי ארוך-טווח עמוק בפנים. הייתה לי אז חברה,
לילך קראו לה. אני אוהב את אשתי והיא יודעת את זה, אבל כמו
שהיא לא מסוגלת לסבול את הקטע שלי עם הצבא, ככה לילך אהבה את
זה. הייתי חוזר הביתה עם כומתה אדומה וכנפיים והיא הייתה
מבסוטית עד השמיים, יושבת ושומעת את כל הסיפורים של על כל
החבר'ה, הפעילות, האימונים. חברה של צנחן היא הייתה.
ויום אחד אני מתקשר אליה מהמוצב והיא עונה לי, כולה בהיסטריה,
שהיא בהריון. תפסתי את אורי ועקנין הסמ"ח - "רסיס" קראו לו, כי
היו לו רסיסים של רימון ביד מהיתקלות בחברון, ולפעמים היינו
עובדים על הבנות במפקדה שכשהגלאי מטענים לא עובד אפשר לחבר את
"רסיס" למנוע של הנגמ"ש והוא מתפקד כמו הגלאי - הקיצר, הוא נתן
לי אפטר וטסתי הביתה. התברר שזאת הייתה אזעקת שווא; אבל עד
שהייתה שיירה שיכלה להחזיר אותי למוצב, עברו עוד יומיים,
וכשסוף סוף הגעתי - איך שעברתי את השין-גימל, הייתה לי הרגשה
רעה. זה פשוט היה באוויר, שמשהו שונה. וכשנכנסתי למגורים
וראיתי את החבר'ה שוכבים ישנים במיטות, עוד עם שרידים של צבע
הסוואה ירוק ושחור על הפרצופים שלהם - באותה שנייה הבנתי, ואני
זוכר שזרקתי את הצ'ימידן על הרצפה והתחלתי לצעוק - "בני זונות,
הקדימו לכם את שעת השין כשלא הייתי, אתם יצאתם בלעדיי," הם
אפילו לא התעוררו מרוב שהם היו מתים מעייפות. היחיד שזז היה
קיריל דובוב, בחור אוקראיני ענק שקראו לו "סטאלין", הצלף הכי
טוב ביחידה הוא היה. הוא זרק עליי נעל שאני אסתום ת'פה, התהפך
לצד השני וחזר לישון.

אז הבנתי. מיד ובאותו הרגע ידעתי, שאכלתי אותה. אני הפרתי איזה
חוק, את מבינה? עשיתי משהו שאסור לעשות, ואת זה אני אמשיך
לסחוב על עצמי עוד הרבה זמן. כשהעניין האמיתי הגיע הייתי במקום
אחר, וכל מה שיש לי מסתכם בסתם דיבורים. הדבר היחיד שנשאר לי
לעשות זה לספר סיפורים לאשתי שלא נמצאת פה בכלל, ולא היתה
מקשיבה אפילו אם הייתה. סיפורי סבתא בלי סוף על מה שהיה, ולמי
קראו איך ומאיזו סיבה.
ובגלל זה, זה היה ברור מראש שישכחו להזמין אותי, ושיהיה לי
פנצ'ר בדקה התשעים, ושבבגאז' לא יהיה מפתח שוודי, ושאשתי לא
תרצה לשמוע על זה בסלולרי שעומד להיגמר. הכל הלך לקיבינימאט,
וגם בועז שטיינברג.

תודה ל"שולחן עגול"