מילה מתנדנדת במח
מקפצת על טרמפולינה
של חומר אפור
מרעישה עולמות בקופסה
לא מרפה.

לפתע פוגשת במילון
רעה שלה משקל מושלם
בלי פסיק.
היא קרבה ומתלכדת אליה
בשורה של משמעות.

בחישה הגונה מוסיפה לה תחושה
והמילה -
שכבר איננה בודדה
מנוקדת ברגש
ומרהטת את הבית הראשון.

במחק העפרון הלעוס  
מהדקת את השפה המלאה בעופרת
מנקה לשון מלוכלכת
ונחת אין לה.

המילים מתעלסות בינתיים
ברגשות שעולים ממעיים
נמחקות ושבות
מתייפחות. מוחזרות למגרה
וגולשות חזרה
קוראות תיגר על בן-יהודה
ועל ההורים.

אך כך הן חיות קלועות בשיר
באושר ובעושר
שלא תם
עד עצם היום הזה
ושמות
נקודה.