הדלת נפתחה מאליה ואלוהים נכנס למשכנו, משם הוא רואה, שומע
ויודע כל מה שקורה אצל בניו הקטנים למטה. הוא היה מאוד מאוד
מאוד מוטרד - אפילו יותר מהרגיל.
בנחישות, ניגש ליומנו וכתב: "יומני היקר, אני מאוד מאוד מאוד
מוטרד, אפילו יותר מהרגיל. משהו מפריע לי, משהו מטריד אותי ולא
נותן לי מנוח. אני מסתכל על העולם שיצרתי - כל היופי הזה,
ההרים, הימים והאגמים, היערות והמדברים, כל הצבעים והצורות
והמינים - הכל כל-כך יפה ואני רוצה כל-כך לחלוק את זה עם
מישהו, ואין לי למי לספר מה אני מרגיש כשאני מסתכל למטה. בכלל,
אין לי עם מי לשתף מחשבות, כמיהות ורצונות. ראשי ולבי הם כמו
מחסן שאוגר עוד ועוד, אך לא פורק דבר. המלאכים? הם חבורת ילדים
אינפנטיליים, אין לי שום דרך להיפתח אליהם, ובכל מקרה, הם
לעולם לא יוכלו להבין אותי, הם הרי לא מכירים רע ומכוער, איך
הם יוכלו להעריך ולהבין יופי וטוב כמוני שמכיר היטב את כל
הצדדים?"

אם כן, לאלוהים היתה בעיה, בעיה שהטרידה אותו זה דורי דורות,
אך מה קשה היתה עבורו המשימה להעלותה על הכתב. פעמים רבות דן
עם עצמו בסוגייה זו. פעם חשב לברוא חבר, אך ידע שכל דבר שיברא
שיהיה מתחת לרמתו ובינתו, לא יוכל לחלוק אתו דבר. לעומת זאת,
מישהו שיהיה ברמתו יוכל להוות תחרות גדולה מדי - וכבר ככה יש
לו את השטן על הראש... בת זוג? כן, גם זה עלה בדעתו, אך הספיק
לו להיזכר בחורבן שהביא על אדם כשנתן לו בת זוג, ואלוהים הוא
לא אחד שלא לומד מטעויות.
"אני לא יודע איך להסביר את ההרגשה, יומני, מין משהו כמו
ריקנות, מעין חוסר כזה בתוכי, אני כמה למשהו, עורג למשהו. אני
מסתכל למטה על ילדי הקטנים והם נראים כה שמחים ושלמים. אולי הם
יוכלו לעזור לי בבעיה שלי".

אין דבר יותר מטריד מאשר שיש לך בעיה, אך אתה לא מצליח להגדיר
אותה. זו הרגשה שלא עוזבת אותך ובעיקר לאחד כמו אלוהים - שתמיד
היתה לו בעיה לתת שמות לדברים. הרי אפילו כשהוא ברא את כל
החיות, הוא הטיל על אדם את המשימה לתת להם שמות.
אלוהים מצא רק מוצא אחד מהמבוי הסתום אליו חש שהגיע, הוא יחלוק
את בעייתו עם ילדיו. רק הם היודעים יפה ומכוער, היודעים לחשוב
בשביל עצמם, היודעים לבחור בין טוב לרע, אלה שברא בצלמו, כן,
הם, אמר לעצמו (הוא נהג לעשות זאת הרבה - לדבר לעצמו), הם
יעזרו להקל על כאבו.
אלוהים פתח את לבו ושטף ברגע את כל העולם אשר ברא. והגל, כמו
כל דבר אחר שחלק עם העולם, חזר אחורה וקדימה ולכל הכיוונים
והמימדים והפך לקיים - כאילו העולם מעולם לא היה קיים בלעדיו.
אלוהים פתח את לבו בשנית, והפעם, על מנת להקשיב. לרגע חשב שחש
הקלה מסוימת - כאילו נטל שסחב עד עתה רק על עצמו, נחלק עם עוד
מיליארדי לבבות. אבל הרגע לא נמשך זמן רב. קריאות רבות החלו
להזדחל אליו מבניו אשר למטה:
"אלוהים, רע לי ועצוב לי", "אלוהים, תעזור לי, חסר לי משהו
בחיים", אלוהים אני מרגישה לבד", "אלוהים, אני לא מסוגלת
להתמודד עם הריקנות הזו", "אלוהים, למה הענשת אותי בבדידות
הזו".
ה' נעצר וסגר את לבו, לא רק בגלל גל הכאב שתקף אותו, אלא גם כי
מצא את מה שחיפש. פתח את יומנו שוב וכתב:
"יומני, היום חלקתי עוד פרט ממני עם בניי למטה. יומני, היום
המצאתי את הבדידות!"
בטרנזיסטור הישן הדולק בפינת החדר, הכריז השדרן על הקלאסיקה
"all the lonely people" של ה"ביטלס" - הלהקה האהובה על
אלוהים. הוא הקשיב לשיר בפעם הראשונה. דמעות זלגו על דפי היומן
ומרחו את המילים שזה עתה כתב.
אלוהים בכה.