כמו שניים הם מתפרקים אצלי ושוחקים את כל הדברים שהצלחתי לחבר.
מתפרעים ככה שאני צועקת עליהם חזק שדי, שזהו. לא יכולה יותר.
האורות נכבים והכל ממשיך בחשיכה. הכל נפרד, מתמוסס ונמס. הלב
שלי דופק כמטורף ואני זוחלת לאט כדי שלא להתקע בשטויות. אפילו
בדברים שאדמיין, שאראה הכל מיטשטש ומתערפל ואני מאבדת שליטה על
המלכות שלי.
חותרים תחתיי, מנסים להפיל אותי ממושבי. אני נטרפת ושומעת
קולות גם כששתיקה. אני בוכה כשמתקרר בערבים וכשהשחר עולה אני
מתחילה להתגרד ורואה ניצוצות שקרבים אליי מהחשיכה.
את עוטפת אותי בשמיכה עבה, מניחה אותי בערסל ומנענעת עד שאני
נרגעת ופשוט בוהה בך.
כל תזוזותייך מחרידות אותי. מסתובבת במקומי כגלגל, אך החריקות
מטריפות לי את כל החושים. כשאני יוצאת החוצה, העצים משירים
עליי עליהם וגזעיהם מפרישים עליי שרף. חזותי שואבת מכל הכוכבים
את אורותיהם, והכל מתרכז בצל שלי. הכהה, המדויק, הפרוץ.