ושוב צומת. ושוב הוויכוח הבלתי נגמר - ימינה, שמאלה, או אולי
בכלל ישר. את מושכת לכיוון אחד, ואני נגרר. את לוקחת ימינה,
והרגליים שלי נשרכות בחול עליו אנחנו דורכים. ענני אבק.
נעליים. רגליים. ואת ממשיכה ללכת, כאילו לא עברנו קיר רק לפני
כמה דקות. כאילו לא היינו באותו מצב רק לפני שני סיבובים. ואת
ממשיכה ללכת, פורצת סכרים, הורסת גשרים מאחוריך. ואני לאט
מתעורר. זו לא הדרך שאני רוצה ללכת בה. עזבי אותי, עזבי לי את
השרוול. אני מנסה להתנער אבל האחיזה שלך חזקה. היא באמת חזקה.
אף פעם לא שמתי לב לזה קודם. אולי אף פעם לא חשבתי לנסות
להשתחרר. אבל בכיוון השני יש עצים. ואני רוצה להגיע לשם. מולך
הכל מצהיב, הכל חסר חיים. חסר צבע. ושם - ירוק, אדום, כחול.
אני רוצה להגיע לשם. הרגליים שלי מתעוררות לחיים ואני מנסה
לשנות את מסלולנו. אני מושך לכיוון השני. את מופתעת. אני מביע
התנגדות. אף פעם לא עשיתי את זה קודם, את מבינה פתאום. את
עומדת. את עוצרת במקום. ואני ממשיך למשוך. לאט לאט אנחנו
מתחילים לשנות כיוון. ואת משתרכת אחרי. זהו? ניצחתי? זה כל
הכוח שהייתי צריך להשקיע כדי לשכנע אותך? העיניים שלך נמלאות
דמעות. העיניים החומות הגדולות שלך מזילות דמעה אחר דמעה, על
לחיים נקיות. ושלי שרוטות וחבולות. ואת מתחילה לבכות. הדמעות
מתגלגלות על השפתיים. איך אני רוצה להצמיד את הפה שלי אל כל
דמעה שזולגת על לחייך. לנשק אותך. אני עוצר. לאט, עד לעצירה
מוחלטת. ואנחנו מסתכלים אחד על השניה. דממה מוחלטת. צד אחד
צהוב, צד שני ירוק-אדום-כחול. ואני מתקרב ומצמיד שפתי אל הדמעה
האחרונה שנשארה על לחייך. ודממה. רק הצבעים מתערבבים. את
מחייכת אלי. חיוך בלתי מורגש. ושוב אני מרגיש את רגלי נרדמות.
ושוב את לוקחת את ידי, ולאט לאט גוררת אותי אל עבר הצהוב. אל
עבר חוסר הצבע. ושוב רגלי משתרכות אחריך, ושוב אני לא מגיב
לצבעים שהשארתי מאחור. הכל נשכח. הכל עבר. הכל כבר לא חשוב.
ועוד צומת. ועוד אחת. יותר לא אתעורר.