הסיכות שבלבי דוקרות אותו עמוק וחד
תופרות איזו צלקת שנותרה אי שם בצד
דקירות קטנות,מדוייקות, שמכאיבות יותר מדי
ועוצמתו של הכאב שוב דולפת מעיניי

בחושך השולט שמעפיל שוב על מוחי
צללית רפה לוחשת זיכרון בעל כורחי
עכביש טווה חוטים מסתעפים בעורקיי
מתקשה לנשום, טובעת, מאבדת את דרכיי

שביל עפר נפרש מולי, וממנו אין מוצא
עורב חג בשמיים כמו מכריז על הנמצא
בפנים הכל בי ריק והדמעות שוב יתומות
רק אש הגהנום בוערת בין ההריסות

נאחזת בקירות כדי לשמור על השפיות
ממלמלת קלישאות על אהבה ועל טיפשות
מנסה לשכוח אך הזיכרונות בי גועשים
מטפסים מעל גדרות ומקפצים בין הקרשים

בית ערפילי מחכה בסוף כל יום
מקלחת וכרית ומעט תקווה לחלום
קצת מהריחות שמזכירים תקופה יפה
ובדידות שמשתלטת מחפשת את סופה.