(ישנה הבהרה חשובה בסוף הדברים וכדאי לקרוא את ציטוט המבוא בדף
היוצר)

מוות והתעוררות

כשהכל נגמר, הוא ידע שכל חייו רדף אחרי רעיון שגוי.
אידיאולוגיה מוטעית עטופה במסרים והטרמות שהתחילו להציף אותו
כבר שהיה ברחם אימו ולא חדלו עד לרגע זה ממש. אפילו המחשבות
שלו, החל להבין, שהדהדו בחלל הדמיוני שאנשים נוטים להתייחס
אליו כחלל הראש- ההד של המחשבות שלנו והמקום בו אנו מדברים עם
עצמנו- אפילו שם, המחשבות שלו לא היו באמת חופשיות. רובן נוצרו
בשפת אימו ומעבר להטיות הרטוריות והכלא הטרמינולוגי אשר שלט גם
באופן ובתוכן של המחשבות, כל תהליך התכנות שעבר, מינקות ועד
שיבה, ללא ספק השפיע על מרחב החשיבה שלו- על אף מופשוטותו
הרבה.
אני הומו סאפיינס, אמר לעצמו, "לא יותר ולא פחות. כל השאר הוא
שקר". אמר וידע כי הדברים חסרי טעם הם.

"אך כיצד?" שאל בחרדה. גם בצעירותי הייתי מודע לכלא הזה, נחוש
לפרוץ את שעריו ולמצוא חלקות אחרות לשהות בהן ואז לחזור ולשתף
את כולם, להצביע על השער ולהוביל את ההולכים על שתיים אל
החופש! הוא ידע כי הדרך תעלה לו ביוקר. רק לאחר שניערנו את
אשליות האופטימיות והשליטה והבנו כי אין צדק, משמעות או סדר
בחיים- הסוהרים האכזריים- נוכל להתחיל ולטפל בנושאים הרציניים.
כדי לעבור את הדרך הארוכה והמתישה, המובילה למשטחים הנועזים של
ההבנה, יש להוריד מעלינו את כל המשקל העודף. זאת ידע לבטח.
בספרות המערבית והמזרחית, קיים מכנה משותף רב עצמה. על אף
חילוקי הדעות והשוני המאפיין את התרבויות וההגויות, יש הסכמה
כי חיי האנוש מלאי סבל, ויש להתנתק ממנגנונים מסוימים המוטבעים
בנו, כדי להתקדם הלאה; לחשיבה ועשייה נטולות מושכות ורסן אשר
מאפשרות לנו לעוף ולצאת מהמבוך. הוא ידע שהמשימה לא קלה וכרוכה
בחד משמעיות ובתכונות מסוימות הנוגדות את טבע האדם. אך כשראה
את אחיו ואחיותיו, אשר נזרקו למבוך, מתחילים להתרגל ואף לסגוד
לכלאם, ידע שלא יוכל לסלוח לעצמו אם ילך עם העדר. "הם יודו לי,
כולם, כשאשחרר את כבליהם! הגיע הזמן שהאנושות תשוב לראות את
המבוך ולהתעלות ממנו הלאה, במקום לשקוע עמוק יותר בעיצוב הפנים
של המבוך ובהסחות הדעת הבלתי פוסקות, נוכל לשבור את הקירות
וליצור את עצמנו מחדש!".

אך כל התובנות הללו, שגרמו לו פעם לחוש חיות אותנטית, התמודדות
אינטלקטואלית וחייתית, השתפשפו עם הזמן ועם הגירויים, עד
ששימשו כתמונה דהויה וחיוורת, שנדמה כי הסיבה היחידה לשימורה
היא להסתרת החור העמוק הפעור מאחוריה. הוא הרגיש כמי שכילה את
חייו על ריק, הביט על המטרות שרדף אחריהן, התכנים שמילאו את
עולמו והוצף בעצב עמוק ותחושת החמצה.

ידיד ישן אמר לו פעם ש"אסור לקבל ידע קיים כבסיס לתפישת עולם".
הוא הסכים והוסיף כי ידע חשוב כנקודת מוצא או הוספת גוון לציור
החשיבה. אך דווקא התעסקותו בפילוסופים המערביים הביאה בסופו של
דבר לקריסת האידיאולוגיה העיקשת וחסרת הפשרות שלו. "ניטשה,
שופנהאואר, קאנט, אפלטון ועוד רבים וגדולים אמרו את דברם- היכן
העולם כיום? בדרך להתבהמות אוטופית, מייצר הסחות דעת בשלל
אמצעים וטכנולוגיות, שטחי וחסר עומק כדי לשמור על עדכון
אינסופי מעגלי ושוטף, שוטף את התודעה בנתונים והסחות המאיימות
על האינטלקט האנושי והמחשבה הקיומית", שהיא לדידו- האותנטיות
היחידה. ההליכה בנתיב האמת- התבוננות במוות הוודאי המתקרב
והידיעה שאין לסטות מהשביל המוביל אליו. למעשה יש רק שביל אחד,
אך יש אינסוף דרכים לעבור אותו. נדירים האנשים המעזים להביט על
השביל עצמו ועל סופו. רובם נושאים את ראשם מעלה, אל שמיים
הריקים.

השמיים הריקים

"מתי אני התחלתי להביט אל השמיים הריקים?" שאל עצמו. "ראיתי
שהאנדרטות הפילוסופיות לא הצליחו לשנות את התנהגות האדם
ומחשבתו, על אף הערך הרב כביכול שיש לשמות הללו בתרבות
העכשווית- מי מאיתנו באמת הולך או מיישם את שיעוריהם של ההוגים
הגדולים הללו? האם אני יכול להיות אחד מההוגים הללו? לעקוף
אותם ולגרום לאדם להשתנות? האם המנגנונים המולדים האונסים
אותנו להאמין ולחפש משמעות, להתעסק עם החומר כאמצעי לברוח
מהנפש ולחיות מהר, האם כל אלו מבוטלים לעומתי? כיצד מצופה
מהאנושות שתידרש לתמורות כאלה כשעוד קיימים מושגים כמו דת,
רוחניות קוסמית ושאר פטה מורגנות?.

הניו אייג' וקול הסחף העצום ששוטף את החברה המודרנית בתכסיסים
ושיטות חדישות להבראה, תיקשור עם אנרגיות וישויות, ושאר הסחות
דעת מודרניות המתבססות כולן על אותו עיקרון פשוט; כוחו של התת
מודע או האמונה המגשימה את עצמה. הן החליפו את תפקידי השמאנים
העתיקים, את המכשפות, הקדושים והדתות. מציגות עצמן כנאורות
יותר וחודרות לכל שכבות החברה ומכאן מסוכנותם. כיצד יתכן שעל
אף כי לכל אדם פיכח ומודע יש ידיעה ברורה כי הדברים גובלים
בהבל מחד ובהדחקה מאידך, הם זוכים לפופולריות שכזו? כנראה
שהחיפוש אחר משמעות מסמא את עינינו ושכלנו. הנטייה האנושית
לבחור ולארגן ידע בצורה הנוחה לו והמשתלבת עם תפיסת עולמו
נחקרה במדעי ההתנהגות ותוארה במהלך כל האנושות. "האוחזים
באשליית האופטימיות והשליטה שמחים בטעותם ואילו המדוכאים אינם
נהנים מצדקתם", זוהי התשובה הפסיכולוגית להונאה עצמית זו...
מה אם, לאחר השלב "הדכאוני" כביכול, בו כל המכות והמשקלים
מתנדפים, קיימים שלבים רבים נוספים אשר מתובלים בתחושות של
קתרזיס אינטלקטואלי והחשוב מכל- תחושות בלתי ניתנות לחיקוי של
אותנטיות?

הוא יודע שנולד כתוצאה ממפגש ביולוגי אקראי זה או אחר. שהצורה
אותה לובש גופו היא תולדה של תהליך אבולוציה שיצר למעשה את
צורות החיים הקיימות בעולם כיום. זה ההסבר המבוסס ביותר
בעיניו. הוא יודע כי בהיוולדו נגזר עליו למות. הוא יודע כי אין
אחרי המוות המשכיות כלשהי. כשהגוף נודם, התודעה נודמת. הוא
מבין שלכל אורגניזם יש נטיות מולדות ושצריך לבחון את הנטיות
הללו ולא לאבד בציות להוראות שלהן. "תוכנתי להזדווג כדי להבטיח
את המשכיות הגנים ואת המשכיות הגזע. תוכנתי לחפש משמעות לחיים
או להתעלם מחוסר המשמעות שבהם". זאת על ידי הסחות דעת או אימוץ
של מערכות משמעות מפוברקות אך נוחות- דת, כתות, אידיאולוגיות
וכדומה. "תוכנתי להיות יצור חברתי. תוכנתי לחשוב ולהטעות את
עצמי בחשיבה. תוכנתי לחשוב בעזרת אינסוף מנגנונים שעיקרם לא
לסתור את אמונותיי, לא לחקור ולשאוף אל אמת אמפירית והתמודדות,
לא להתחיל מכלום- אלא לברור את המידע שמתאים לי, שאוכל לחיות
איתו בקלות המקסימלית" סינן בייאוש. מקווה שהמנטרה ששינן תעביר
אותו בדרך פלא לעולם אחר, שלם ולא סותר כמו הנוכחי.


התמודדות

הגיע הזמן שהרובוט יקום על יוצרו, ינתח את מנתחיו, יביט על
מנגנוניו המשומנים מריחוק, וימציא את עצמו מחדש. אך האם זה
אפשרי? ברמת הפרט, כן. ברמת החברה? סביר להניח שלא. אנשים
מכורים להתמכרות וכדי שיהיו מודעים ויוכלו להפסיק, הם זקוקים
לרצון עז וחשיפה לידע מתאים. כרגע אין את שני הנ"ל בנמצא,
וקרוב לוודאי, למרבה הצער, שגם לא יהיו.

הפסימיות הזו, בעיקר העובדות שביסודה, גרמו לו לטעות ולסטות
מדרכו. "אולי עדיף לחיות וזהו? להנות מהמבוך הזה, שיכול להציע
גירויים מעניינים ומרגשים ולנטוש את החפירה שתשאיר אותי בודד,
מלוכלך ומתוסכל? גם אם אמצא מה שאחפש האנושיים לא ירצו חלק
הזה, אז מה הטעם? לכתוב לאנשים כמוני, הבאים אחריי? אולי אני
ילד בפארק שעשועים ובמקום לנצל את הזמן המועט שנותר כדי לעלות
על המתקנים, אני בודק את תשתית הביוב של הפארק?".

כך תדירותן של המחשבות המסמאות עלתה והקודמות להן נשתתקו אט אט
ואיבדו מעוצמתן. גם ההתמודדות היומיומית, השוחקת לעיתים, שאבה
אותו עמוק יותר לתוך העולם הממשי האנושי, למבוך.

במבוך המודרני אנשים מאמצים תפיסות ודרכי חשיבה הגורמים להם
להרגיש חופשיים מנטל ההתמודדות הקיומית, בין אם באמצעים
אקטיביים כמו אמונה חסרת בסיס או פסיביים כהסחות דעת ואי
התמודדות, רק כדי להיות חופשיים להגשים את "משמעות החיים
המודרנית": "אושר" או הנאה בעיקר רגעית וזמנית. תפיסה זו אמנם
מרחיקה את האלים המסורתיים ומתמקדת בפרט אך עדיין שגויה ביסודה
ומתבססת על מעגלים של מחשבה וחומר סובייקטיביים במידה כה
ניכרת, שניתן להניח כי אורגניזם זר היה מתבונן באנוש כחיה
מגוחכת, אשר יוצרת מעגלים, רק כדי למצוא את היציאה מהם, משהו
שיעסיק אותה, משהו שיגרום לה סיפוק רגעי עד לצורך הבא. כמו
צפייה במשחק הכדורגל. המצאנו חוקים, יצרנו כדור, זרקנו כמה
אנשים כדי שדיתמודדו עם הכדור במסגרת החוקים, ואלפי שעות
מחיינו מבוזבזים על בהייה במעגל הזה. אנחנו בוחרים מטרות לממש
ובונים סולמות כדי לטפס עליהם. יש מעגלים שממציא הדמיון האישי
והפרטי, שלאחד הם בגדר מטמון ולאחר חסרי חשיבות לחלוטין, ישנם
מעגלים אוניברסליים הנוגעים בעיקר לממון ול"תרבות", אך כולם
ללא יוצא מן הכלל, לא נחוצים לאדם במובן בסיסי כלשהו, אלא רק
פרי המצאתו שלו, ציפיות שיוכל לממש כדי שיחוש משמעות וסיפוק
בעולם חסר היגיון. כל איש ומעגלו שלו, כל אדם ותחפושתו
התרבותית והאישית.

אז מה הסוף? מהי המסקנה שניתן לגהץ מהמלל והרעיון? מה הפאנץ'
ליין של החרדה הקיומית הזאת? נוסחת הקסם? הקתרזיס? אין מסקנה.
אין אמת ואין תשובות. אך בעיקר אין משמעות. רק חופש ובחירה
אישית או במילים אחרות, אחריות. אולי עדיף כבר לחזור בתשובה...
או לעלות על פסגה גבוה, לזרוק את התחפושת ולמות ערום וחופשי?
לא. גם כדי להתאבד צריך משמעות כלשהי, שתזין את הדחף והמעשה.
מעניין כיצד היה מגיב קאמי לו ידע שימצא את מותו בתאונת דרכים
סתמית בחורף של 1959 במחוזותיה הפחות מלבבים של אירופה. תיתכן
מיתה הולמת מזו?

אגב, כתבתי את הדברים לפני שנים רבות- וכעת אני רואה את
השטחיות וחוסר ההמדיות שבהתייחסותי לתיאולוגיה. אך לא אשנה את
הדברים כי כל יצירה היא בגדר שיקוף ייחודי של רגע נתון. מעבר
לכך, זו הייתה תקופה חשובה כיוון שצריך להתחיל משלילה (בייחוד
שלילת הפוסט מודרניזם) לפני שעוברים לחיוב. לא ש"חזרתי בתשובה"
כמו שהצעתי לעצמי, לפחות לא במובן האורתודוכסי של המונח. מה
לעשות שלא כל חייל הספיק לקרוא את לייבוביץ' ז"ל ושהרב עובדיה
מייצג את היהדות והדת לישראלים חילונים רבים? :) (וכן אני
יודע, התחושה עמומה וקהה והסוף סתום- זו בדיוק הכוונה
באקלים).