נכנסתי בבוקר לקליניקה, מוכנה לעוד יום ארוך של עבודה מפרכת.
זה לא פשוט, להקשיב לצרות של אחרים, לנסות להבין מה עובר
עליהם. לנסות טיפולים שונים כדי לדובב אותם, ולפתור את מה
שמציק להם באמת.
בשמונה וחצי נכנסה המטופלת הראשונה שלי. מתולתלת כזו, חמודה.
היא התיישבה על מיטת הטיפולים ובהתה בקיר שממול. הרגשתי שזה
יהיה קשה. התחלתי עם בדיקה גופנית קצרה, שהראתה שהכל תקין, חוץ
מנהמות שונות שהמטופלת השמיעה. הצעד הבא היה ניסיון לדובב
אותה, ובמיוחד ניסיתי לפרש את החלום האחרון שלה. באמצע סיפור
החלום היא נעצרה, והשתתקה. ניסיתי דרכים נוספות - תרפיה בציור,
במשחק, במוסיקה. לאט לאט זה התחיל לעבוד, היא נפתחה אלי יותר
ויותר. בסופו של דבר הבנתי שהיא סובלת מפיצול אישיות, שהיא
חוותה טראומה נוראה בצעירותה שגרמה לה לפתח אישיות נוספת.
המאבק התמידי בין שתי האישיות היה נורא. זאב וכבשה שכלואים
בגוף אחד. ולא, אני לא מדברת באופן מטאפורי.
אתם מבינים, לפני כמה שנים החלטתי שזה יהיה מקצוע מצוין לחיים
- להיות פסיכיאטרית של צעצועים. בהתחלה ניסו לייאש אותי. אמרו
לי שאני משוגעת. "כולה צעצועים, מה את רוצה?" צחקו עלי. אבל
כן, אני ידעתי את האמת. צעצועים סובלים לא פחות מבני אדם. רק
שבהם אף אחד לא מנסה לטפל.
אז החלטתי שזהו, זה הייעוד שלי בחיים. לטפל ולעזור לצעצועים.
בהתחלה היה קצת קשה לפרסם ולמצוא קליינטים, אבל השמועה רצה מפה
לאוזן, ולאט לאט הגיעו אלי עוד ועוד צעצועים. חלקם עם בעיות
קלות שנפתרו מהר, וחלקם עם טראומות קשות, שדרשו סדרה ארוכה של
טיפולים.
תתפלאו כמה טראומות הצעצועים עוברים בחיים שלהם. הראשון שהגיע
אלי היה דובי קטן וחמוד. הוא רעד כל הזמן וזחל על הרצפה. לא
הסכים להתרומם סנטימטר יותר. אפילו לא כשהצעתי להרים אותו כדי
שיישב בגובה העיניים שלי. הוא נראה כל כך מפוחד כשהצעתי את זה,
שלא הייתה לי ברירה אלא להתיישב לידו על השטיח. אחרי כמה שעות
מצאתי את מקור הטראומה שלו. הוא היה שייך לילדה קטנה שגרה
בבניין גבוה, וכשהאחים שלה רצו להציק לה - הם החזיקו אותו מחוץ
לחלון, מאיימים לזרוק אותו. קל להבין למה הוא פוחד מגבהים
באופן קיצוני כל כך. מעניין אם הילדה סובלת מטראומה כלשהי
בעקבות אותו המקרה. אני מניחה שכן, זה די מרושע לאיים על ילדה
קטנה בהתעללות בדובי שלה. היום הוא בסדר, הוא שלח לי מכתב -
הוא הצעצוע של ילדה קטנה אחרת, שגרה בקומת קרקע. מה שבטוח -
בטוח.
עבר אצלי גם תנין קטן, רועד ומפוחד. התחבא מכולם כל הזמן,
והטיפול בו היה קשה וארוך. הוא פחד ממים, ופחד להיחשף. הוא לא
הסכים להיפרד לרגע מהכרית שליוותה אותו. בסופו של הטיפול הסתבר
שהבעלים שלו השתמשו בו כסחבה לשטיפת רצפות. כמה אכזריים בני
אדם יכולים להיות? לפני שבוע קיבלתי טלפון ממנו. הוא למד
לשחות, והחליט שמצא את ייעודו. הוא מעביר קורסי שחייה לצעצועים
אחרים, כדי שאף צעצוע לא יפחד ממים יותר.
עברו אצלי עוד רבים וטובים. היפופוטם קטן וחמוד, שהרגיש אשם כי
הבעלים שלו, ילדה חמודה ובלונדינית, נתפסה בהעתקה בזמן מבחן,
כששלפה פתק מתוך הפה שלו. נחש צבעוני, שהשתמשו בו כמקום מסתור
לסמים, ואז זרקו אותו כשהמשטרה הגיעה. עברה אצלי גם ג'ירפה,
שסבלה מתחושת נחיתות בגלל קרחות שונות בגוף, שנוצרו כשהילדה
שהחזיקה אותה למדה להשתמש במספריים. וגם - בובת ברבי ערופת
ראש, שהגיעה עם הראש מוחזק בידיה, ובכתה על כך שהבטיחו לתקן
אותה ושכחו.
ועכשיו הכבשה הקטנה הזו, שמסתבר שפחדה מהכלב המשפחתי הגדול, כי
היו משתמשים בה כצעצוע שהכלב היה רץ ומביא.
כל כך הרבה צעצועים, כל כך הרבה טראומות. אנשים יכולים להיות
כל כך אכזריים לפעמים. עוד יום מעייף עבר לו, והקליניקה נסגרת
ללילה. מחר בבוקר אני אחזור לפה, לנסות לעזור לכמה שיותר
צעצועים לחזור לשפיות. אח, קשים חייהם של צעצועים. ושל
הפסיכיאטרית שלהם.







ותודה לאחים הגדולים שלי, שהביאוני עד הלום. ותודה למשחק הזה,
שממנו שאבתי את ההשראה :)

http://gamez.nana.co.il/Article/?ArticleID=196245