"מה עם הבירה שלי?" צועק ישי למלצרית ההודית, היושבת על כסא עץ
ישן בכניסה למטבח. היא מעיפה בו מבט אדיש ונעלמת לדקות ארוכות.
עיניו של ליאור, שיושב בין ישי לביני, אדומות מהסמים שעישן,
והוא משמיע קולות מוזרים בקצב המוזיקה האלקטרונית המטומטמת,
שמרעידה את האוזניות שלו. עכשיו, מרוגז ומשועמם, ישי נטפל
לעדי, הצלע הרביעית בטיול שלנו, מטלטל אותו וקורא במבט מאיים:
"יורים עליך, הכל אבוד, הראש שלך מנוקב ואתה מת". עדי, רועד
מפחד, שקוע בטריפ רע ושותק כהרגלו. אני מנסה לשחרר אותו
מאחיזתו של ישי, אבל הוא אכזר יותר מתמיד ואינו מרפה. "תפסיק,
חתיכת חרא", אני דוחף אותו והוא מוותר.

עדי ואני פורשים לישון בחדרנו. במיטה אני שוב לא מצליח להבין
איך, לעזאזל, הפך הטיול שלנו לסיוט, ואם חברי הילדות שלי היו
תמיד כאלה כלומניקים. ישי עסוק בספירת הבחורות שהוא מכניס
למיטה, ליאור המשעמם תקוע עם המוזיקה ועם קופסת הגראס שלו,
ועדי, הקרוב אלי יותר, מרחף רוב הזמן בהשפעת הל.ס.ד, אדיש
לניסיונותי להבין מה עובר עליו.

בבוקר אני מתעורר לשמע צעקותיו של ישי, שפורץ לחדר בסערה.
"נעלמו לי ארבע מאות דולר", הוא צורח בהיסטריה וממהר לפסוק:
"רק ליאור יודע איפה החבאתי את הכסף, ולפני שבוע הוא אמר לי
שהכסף שלו עומד להיגמר". עדי מתהפך במיטה, כאילו לא התעורר,
ואני מתקומם: "אתה מטורף? הוא החבר הכי טוב שלך! זו בטח אחת
הבחורות שזיינת". הצלקת על סנטרו רועדת, כשהוא לוחש בשנאה:
"כבר מזמן הוא לא חבר שלי, לא מעניין אותו כלום. אני הולך
למצוא אותו ולקרוע לו את הצורה". הוא רץ החוצה ועדי מתרומם
ואומר: "בוא נעוף מכאן, אין עוד טעם להישאר ביחד". אני מבין
פתאום שזה נכון - אין לי כלום עם ישי וליאור, וכבר נמאס להעמיד
פנים. עדי ואני אורזים בזריזות, ועשר דקות אחר כך נכנסים
למונית הראשונה שאנחנו מוצאים.

בחוף הצדדי שמצאנו בגואה, אני מגלה מחדש את האדם שהכרתי לפני
הטיול. עדי לא לקח סמים כבר שבוע, ולמרות שהוא עדיין שותק רוב
הזמן, הוא מחייך יותר ושוב מוכן לשחק איתי שח-מט. בסיומו של
אחד המשחקים על החוף, הוא מגלה לי שהוריו החליטו להתגרש. "הם
סיפרו לי בטלפון, לפני חודש. עכשיו הם בטח מתווכחים מי יקבל את
הווילה", הוא אומר במרירות. "אולי ככה עדיף", אני עונה,
"לפעמים צריך לקבל החלטות קשות. תראה כמה כיף לנו מאז שברחנו
לישי וליאור". עדי משחרר חיוך חמוץ ומתמרח על המגבת, מפנה את
גבו לשמש.

בערב תפסו את עדי שני תיירים אנגלים, כשהוא מחטט בתיקיהם באחד
החדרים. אחרי שהכניסו לו קצת מכות הגיעו השוטרים, שהובילו אותו
באזיקים לניידת שצבעה החום-בהיר התקלף ברובו זה מכבר. אני מגיע
מבולבל לתחנת המשטרה, שם עדי מתוודה באוזני בלחישה על בעיית
הקלפטומניה שלו. "למה לא אמרת כלום?" אני ממלמל בכעס, "הייתי
שומר עליך". "מה שהיה מת", הוא אומר ושולח אלי יד מנחמת. פתאום
הוא מתחיל לחייך. אני כמעט נותן לו סטירה. "מה הקטע שלך?!" אני
מעיף את היד שלו ממני. "יצא דווקא טוב ששמרתי את זה בסוד", הוא
צוחק, "רק ככה הייתי יכול לגנוב בלי לחשוב פעמיים את הכסף מישי
הבן-זונה".