יותר מכל אני אוהב לקום עם הזריחה ולצאת מביתי, שגן ירוק-עד
מקיף אותו, לטיול בחוף הים. בבוקר החורפי הזה אני חש היטב איך
הדם זורם בעורקי, והרוח הקרה, ערפילי הלילה שהצטברו לטל רך
והאור העדין, העכור מעט, מעוררים בגופי הזקן חיים. אם היה הדבר
נדרש, הייתי משלם תמורת השקט הבראשיתי הזה, שרק ציוץ ציפורים
רחוק וקולות משאית-זבל מזדמנת, מפרים לעתים. מכונס במעיל חום
ובצעיף לבן שהצהיבו השנים, אני עדיין צועד זקוף בשדרה המוכרת.
עוד מעט, אחרי הליכה קצרה על החול המהודק, אגיע כמו בכל יום
לבית הקפה הקטן, המשקיף אל המים. בגפי אשתה תה-צמחים שלצדו
מוגשת עוגיית חמאה קטנה.

בודד, בודד תמיד. אינני מסוגל להתגבר על הרגלי, על ריחוקי
מאנשים ועל הבעתה האוחזת בי במקומות הומים. ככה זה מאז ילדותי:
נוקשותה של אמי המנוחה ואהבתה הניתנת במשורה הפכו אותי לזהיר
ולמסוגר. אינני מצפה לדבר מאיש. רק  בימי מלחמת העולם השניה,
בצבא האנגלי, הופרה בדידותי לזמן קצר, עת שנפשי נקשרה בנפשה של
יהודיה מדרום-אפריקה. כאשר היתה מתוודה בפני על העצבות
הלא-מוסברת הספוגה בגופה ומחלישה אותו, הייתי מחבקה ומתפלל
שביחד נחזיק מעמד. לאחר המלחמה היא קרסה ומתה מדלקת-ריאות קשה,
ואני אלמן וערירי בן עשרים וחמש.

בבוקר הסוער הזה, מול הגלים הגועשים, אני מגלה שוב כמה סבל
מסבה לי הבדידות. מהעריסה ועד לקבר זו מנת חלקי, אך אני אינני
מסתגל. בערבים אני מתפלש בכאב שאין לו סוף, מייחל למוות ומקלל
את גופי על שאינו נשבר ואת פחדנותי, שאינה מאפשרת לעשות לכל זה
סוף. בטיולי הבוקר אני מוצא את מנת השפיות היחידה בחיי.
השיממון והקור של העולם, בשעות החסד הקצרות האלה, הם השתקפותי.
אך העולם יבשיל בעוד כמה שעות למדגרה שוקקת, בעוד שאני אשאר
קפוא. אפילו הנחמה המעטה שהיתה לי, בעבודתי באחוריו של בית
מלאכה לתיקון נעליים, כבר אינה מנת חלקי. מאז כשלו ידי בהשחלת
המחט בעור הקשה, פרשתי לגמלאות.

בצהריים מנקרת בי שוב המחשבה על כך, שככל שהזמן יחלוף אזדקק
יותר ויותר לסיוע הדל שמציעה המדינה לזקנים עריריים כמוני.
מחריץ בווילון הסלון האפלולי, אני מבחין בזוג צעיר, שהתגנב
לחצרי המטופחת, כדי להתגפף, צחוקם מתפרץ בין נשיקה לנשיקה.
מראם מציף בי רגש מר על חיי המוחמצים. בהחלטה של רגע אני ממלא
כמה פרטים בצוואה שהכין לי עורך-דין מוכר, מכניס את הנייר
למעטפה וכותב עליה: "לפתוח בערב ולהשלים את החסר". אסיר-תודה
על האומץ שהעירו בי, אני מתגנב מדלת המטבח, מגיש לזוג המופתע
את המעטפה הקטנה, שב מבלי לומר מילה לביתי ונועל אותו.

במיטה הרחבה אני בולע בבת אחת את מאה הזרעים הרעילים של צמח
הדטורה, שליקטתי מזמן מהשיח שליד בלוני הגז לתוך צנצנת זכוכית
קטנה. אני חש איך גופי קודח, ראייתי מיטשטשת ונשימתי הופכת
לכבדה ומאומצת. "עשב השטן" מעורר בי הזיות-ביעותים, בהן אני
נמלט מסלעי ענק עגולים, המתגלגלים בין חדרי ביתי למסדרון, עד
שאני נופל לתהום שאין לה סוף. דפיקותיהם החזקות של שני הצעירים
על הדלת ועל חלון חדרי מעירות אותי אל המחשבה, שעתה אני בודד
בפעם האחרונה.